פרשת תצוה

בפרשתנו השבוע, המילה "משה" נעדרת לחלוטין. בעוד ששמו של משה מוזכר כ-600 פעמים בין פרשת שמות בה הוא נולד, ועד פרשת מסעי, המסיימת את חלק התורה המדבר אל משה רבנו. כך שמשה מוזכר כעשרים פעם בממוצע בכל אחת משלושים ואחת הפרשיות הללו, הנה פרשת תצווה יצאה מן הכלל והמילה משה נעדרת ממנה. 

הפלא הגדול הוא בכך, שהפרשה כולה עוסקת במשה. התורה לא עוברת לדבר על נושאים אחרים שאינם קשורים אליו, אלא כל פסוק בפרשה מדבר על ההוראות של ה' למשה, כיצד להכשיר את הכוהנים לעבודתם במשכן. ובכל זאת התורה לא מזכירה את צמד האותיות "מ-ש-ה". כך מתחילה פרשתנו: "ואתה תצווה", ובהמשך: "ואתה הקרב אליך", אך העיקר לא לומר את הנוסח הרגיל: "וידבר ה' אל משה". 

אם כן, מדוע שמו של משה נעדר מן הפרשה ?

הביאור הראשון– מובא בבעל הטורים בפתח פרשתנו. היעלמותו של משה מהפרשה הייתה תוצאה קשה ממילים חמורות שהוציא מפיו. בפרשת כי תשא נשמעת זעקתו של משה אחרי שהתבשר על הכוונה לכלות את עם ישראל בעקבות חטא העגל: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". בפרץ של אהבת ישראל שלא היה כמותו, משה יוצר תנאי כלפי הקב"ה, שאם יבחר לכלות את ישראל חלילה, הוא מבקש למחות את שמו מספר התורה.

ומילים יוצרות רושם. אף שמשה התנה את דבריו בתנאי ברור, ולמעשה התנאי לא התקיים והקב"ה חס על עם ישראל, בכל זאת מילים שיצאו מהפה, אינן יכולות לשוב בחזרה. כך דברי חז"ל: "לא יפתח אדם פיו לשטן", משום שהמלים עומדות באוויר העולם ומקטרגות נגדו. ולכן דבריו של משה היו מוכרחים להתקיים ושמו נמחק מפרשה אחת בתורה.

הביאור השני – מופיע בספר "פנים יפות", פרשת תצווה נקראת לעולם באותו שבוע בו חל ז' באדר, יום פטירתו של משה. כך יקרה אפילו בשנה מעוברת בה קביעות הפרשיות משתנית, ובכל זאת פרשת תצווה נקראת סמוך לז' אדר ראשון. וזאת הסיבה ששמו של משה נעלם מהפרשה, ללמדנו כי בזה הסדר נעלם משה מעינינו.

הביאור השלישי–בעבור שהכהונה הייתה ראויה למשה ונעתקה לאהרן [כשלא רצה ללכת לגאול את ישראל], ובזה הסדר נאמרו תיקון מלבושי הכהונה… לא הזכירו בשם … [ללמד] שמשה התחזק בכל אלו העניינים בענוותנותו לכבוד אהרן ותפארתו.

כלומר, משה זז הצידה בפרשה הזו, כדי להעניק את מלוא הכבוד לאהרן אחיו. הרי לפי התכנית המקורית, משה היה אמור להיות הכהן הגדול. אך כיון שהוא נמנע מללכת לגאול את ישראל וביקש "שלח נא ביד תשלח", "ביד אחי אהרן", לכן הכהונה נלקחה ממנו והועברה לאהרן. וכיון שכן, בפרשה הזו – העוסקת בעיקר בבגדי הכהונה ובהכשרת הכוהנים לעבודתם – משה מפגין את הענקת התפקיד לאהרן בלב שלם ואת העובדה שכל מה שעשה, לא עשה אלא לכבוד אהרן ותפארתו.

מזה למדים שהענקת מחמאה לזולת, נושאת מעלה עצומה: היא מניעה לפעולה. 

לעיתים  האדם חושש להודות לאחרים כדי לא להרגיש שהוא חייב משהו למישהו, אך למעשה אין מחיר יקר מדי ליצירת קשר רגשי. אנשים שמתרגלים להחמיא ולשבח, הופכים בהדרגה את צורת החשיבה שלהם ולאט לאט הראש שלהם עובר לחפש דברים טובים לשבח עליהם. כך בשלבים הופכים להיות טיפוסים מאושרים.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי