הליכתו של יעקב אבינו לחרן מתוארת בתחילת פרשתנו1: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". מתעוררת כאן שאלה, לשם מה התורה רואה לציין את יציאתו של יעקב מבאר-שבע ואינה מסתפקת בעצם האמירה "וילך חרנה"?
שאלה זו מעלה רש"י, ומפרש, על-פי המדרש2: "מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה; יצא משם – פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה".
דברים אלה מעוררים שאלה גדולה: הלוא באותה שעה שהו בבאר-שבע יצחק ורבקה, שניהם צדיקים גדולים; איך אפשר אפוא לכנות את יציאתו של יעקב אבינו "פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה"?!
יראה ופחד
את התשובה לשאלה זו רומז רש"י בהוספה שהוא מוסיף על לשון המדרש. במדרש נאמר, שכאשר הצדיק בעיר "הוא זיווה, הוא הדרה", ואילו רש"י מוסיף תכונה נוספת, שאותה הוא מונה ראשונה – "הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה".
יש כאן שלושה מרכיבים בהשפעתו של צדיק על עירו:
א) 'הדרה', במשמעות כבוד.3 כלומר, הצדיק הוא כבודה של העיר.
ב) 'זיווה': אור המתפשט מהצדיק. זו ההקרנה החיובית שיש למעשיו של הצדיק על עירו.
ג) 'הודה': גם 'הוד' הוא סוג של אור, אלא שבשונה מ'זיו', ה'הוד' גורם פחד ויראה, כשם שנאמר4 על "קרני הודו של משה רבנו", שבגללן "וייראו מגשת אליו".5כלומר, 'הוד' מציין את היראה שהצדיק פועל על אנשי עירו.
כבוד וזיו
בנקודה זו טמונה התשובה לשאלתנו: גם לאחר צאתו של יעקב אבינו מבאר-שבע נשארו בה יצחק ורבקה, שני צדיקים גדולים, אולם יצחק כבר היה זקן ועיניו כהו, וממילא היה שרוי בביתו. גם רבקה הייתה בבית ועסקה בשימושו של יצחק. אמנם ברור שנוכחותם כיבדה את העיר והגנה על יושביה, אולם לא היה בכוחם להקרין על העיר את האור של 'הודה', אור שגורם ליראה.
השפעה זו השפיע על העיר רק יעקב אבינו, שבהיותו פעיל בתוך העיר השפיע עליה לא רק במובנים של כבוד וזיו, אלא גם השפעה של 'הוד' – יראה ופחד. לכן כאשר יצא משם – "פנה הודה".
מסירות-נפש של נשמה
יעקב אבינו ידע שביציאתו מבאר-שבע תיגרם ירידה במקום זה, אולם הוא מסר את נפשו כדי למלא את רצון ה' ולהקים את עם-ישראל, דבר שיכול היה להיעשות דווקא על-ידי ההליכה לחרן.
יציאתו של יעקב מבאר-שבע לחרן רומזת בכללות לירידת הנשמה לעולם הזה: 'באר שבע' רומז לשורש הנשמה שלמעלה; 'חרנה' מסמל את העולם הזה, "חרון-אף של מקום".6 אומרים לנו על כך, שיציאת צדיק ממקורו "עושה רושם", ויש כאן מסירות-נפש מצד הנשמה, שעוזבת את דבקותה באור האלוקי ויורדת למטה, לעולם הזה.
בזכות עצם מסירות-הנפש הזאת ראוי כל יהודי שהקב"ה ישיבו למקומו האמיתי, לחזור ולדבוק באור ה', בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 119)