אחד הדברים המרכזיים שאנו לומדים מרחל אמנו, זו העובדה שהיא נקברה על אם הדרך, ולא במערת המכפלה. ומדוע הסכימה להיקבר שם? מסבירים חז”ל כי היא ידעה, שבעוד כאלף שנה מיום הסתלקותה, ייחרב בית המקדש הראשון, ובני ישראל יעברו באותה הדרך. כדי שהם יוכלו לפקוד את קברה ולהתפלל לגאולה, היא הסכימה להיות בודדה שנים כה רבות.

ואכן, בספר ירמיה (לא/יד) מופיע אחד הקטעים המרגשים ביותר בתנ”ך, קטע מלא בבכי ובדמעות (ניתן לשיר את המילים בשיר המפורסם): “קול ברמה נשמע, נהי בכי (ולא סתם בכי, אלא בכי) תמרורים, רחל מבכה על בניה. מאנה להינחם, על בניה כי איננו. כה אמר ה’: מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה’, ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאום ה’, ושבו בנים לגבולם”. בכך אומר ה’, כי הבכי והתפילות של רחל לא הלכו ריקם, אלא בזכותם בניה יזכו לגאולה.

ממקורות שונים אנו למדים על חשיבות האמונה, התפילה והציפייה שלנו לגאולה. כאשר אדם עולה למעלה, אחת השאלות ששואלים אותו היא “ציפית לישועה”. גם בנוסח “אני מאמין” אומרים “אחכה לו בכל יום שיבוא”. אני לא סתם מאמין במשיח, אלא מחכה לו בכל יום.

אולם לא רק שחשוב לצפות ולהתפלל לגאולה, אלא שהציפייה עצמה בכוחה לקרב את הגאולה. בילקוט שמעוני (תהילים רמז תשלו) נאמר כי “אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווי, כדאי הם לגאולה בשכר הקיווי”. לפי זה, מסביר החיד”א (בספרו מדבר קדמות ק/טז) את הברכה שאנו אומרים שלוש פעמים ביום: “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך, כי לישועתך קוינו כל היום”. מה הקשר בין הבקשה “את צמח דוד” למילים “כי לישועתך קוינו כל היום”? אומר החיד”א כך:

“אומרו “כי לישועתך”, אינו מובן: מה נתינת טעם היא? דאם מן הדין – נזכה בלא קיווי, והן לא – מה יועיל הקיווי? – אבל על־פי האמור אתי שפיר, והכי פירושה: “את צמח דוד וכו'”, וכי תימא שאין לנו זכות, מכל מקום “תצמיח, כי לישועתך קוינו”, ויש לנו הקיווי, ובשכר הקיווי כדאי שתגאלנו“.

לאשה יש כוח מיוחד של אמונה וציפייה לגאולה. בשביעי של פסח הרי אירע נס קריעת ים סוף, ואז שרו בני ישראל את שירת הים, כפי שקוראים בתורה ביום זה. ושם אומרת התורה “ותקח מרים… את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות”. מסביר רש”י מאיפה לנשים היו תופים? מפני שהאמינו בגאולה עוד בהיותם בגלות מצרים, ולכן הכינו תופים. הגברים חיכו לראות את הגאולה בעיניים, ואילו הנשים האמינו גם כאשר היו בעומק הגלות.

גם כיום, הרבי דיבר על כך שנשים צריכות להכין תופים לקראת הגאולה, מתוך אמונה וציפייה ברורה ש”אוטוטו” משיח עומד לבוא.

רציתי לספר לכן על אשה בירושלים, ששמה גב’ ציפורה מנדלסון. היא גרה ברובע היהודי, ומתחת לביתה גילו הארכיאולוגים מקווה מימי בית שני. ביום מן הימים חשבה לעצמה: עוד מעט המשיח מגיע ויבנה בית המקדש, ואז המקווה יחזור לפעולה, והכוהנים יטבלו בו. אחרי הטבילה, הם יעלו לקומה ראשונה, ידפקו אצלי בדלת וישאלו: ציפורה, מה עם קפה ועוגה?

מתוך אמונה תמימה בביאת המשיח, החליטה להכין מאה פרוסות עוגה (בפסח מדובר מן הסתם בעוגה כשרה לפסח…), שנמצאות כל הזמן במקפיא ומוכנות לרגע שהמשיח יבוא והכוהנים יבקשו קפה ועוגה. זו האמונה התמימה של נשות ישראל.

נרים אפוא את הכוס השלישית ונתחזק באמונה, תפילה וציפייה לגאולה הקרובה, עוד היום!