פרשת קרח

פרשתינו מספרת על המרד הגדול נגד משה. זה היה החטא השלישי ברציפות מאז התחילו בני ישראל את המסע לכיוון ארץ ישראל. אחרי שבפרשת בהעלותך קמו “מתאוננים” וחירפו את ה’, בפרשת שלח קמו “מרגלים” ומרדו בארץ ישראל, עכשיו הגיע המרד האחרון: משה רבנו.

קרח טען שצריך שוויון בעם. “כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה'”. כלומר, משה ואהרון  מורמים מעם וקובעים כיצד להתנהל. מכיוון שכולם שמעו את קול ה’ בהר סיני ולכן כולם באותה דרגה ויכולים לנהל את עצמנו באופן עצמאי. 

מה שגרם לקרח לחלוק היה בחירת הנשיא למשפחת קהת: לכל משפחה ממשפחות הלויים היה נשיא משלה. לקהת היו ארבעה בנים – עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. בני עמרם – משה ואהרן – קיבלו את הנהגת העם ולכן קרח היה בטוח שהתפקיד הבא בשרשרת יינתן לבן האח הבא – יצהר, דהיינו הוא. ואולם משה קיבל מפי ה’ למנות את אלצפן בן עוזיאל, צעיר האחים. וזה היה הדבר שהניע את קרח. הוא הגיע למסקנה שמשה ואהרן בודים דברים מלבם ומספרים אותם בשם ה’. 

קרח ניסה לקעקע את המושג “הבדלה”, הוא התכחש לעובדה שהקב”ה ברא עולם עם פערי מדרגות, אישיות ותפקידים. הוא ניסה לייצר אשליה שכולנו בעלי ייעוד שווה. לכן בעת ה”הבדלה”, כשאנו מחדדים את חילוקי התפקידים בעולם הזה – “בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה” – נותנים לעדת קרח את חלקם.

קרח ניסה לעשות אחדות מזויפת, מכיוון שהיא  מייצרת את המחלוקת החמורה ביותר. אחדות היא לא “אחידות”, אחדות היא “שלמות ההפכים”, כזו שכל אחד מביא את היכולות שלו לתוך מערכת היחסים. המילה “שלום” היא מלשון “השלמה”, פירושה הפכים שמשלימים ומאזנים האחד את השני. 

לפי זה – שקרח פעל לאחידות ואילו משה פעל לאחדות ההפכים .

כשמשה דחה את טענתו של קרח, הוא מביא דוגמה מה”מעלה עשן” שהקריבו בבית המקדש ביום הכיפורים: הוא אומר לקרח ‘נכון שאתה רוצה להיות כהן גדול’, אבל לא זה העולם שאלוקים ברא. לא כולם כוהנים גדולים, לא כל הערים הם ירושלים ולא כל הימים דומים ליום הכיפורים. 

היחודיות של החיים הוא ברבגוניות שלהם: יש מי שהוא כוהן גדול ואחרים הם ישראלים שמסייעים לו ומסתייעים ממנו. יש מקום שהוא ירושלים והמקומות האחרים דבקים בו. ויש יום שהוא יום הכיפורים וכל השנה היא אחרת ומהווה הכנה אליו.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי