חקת תשע”ח

בפרשתינו השבוע נקרא על תלונה אחת יותר מדי. לאחר 39 שנים בהם בני ישראל הלכו במדבר וקיבלו במתנה את כל מה שנדרש להם, מהגנה מקיפה עם ענני הכבוד עד לחם מהשמיים, בני ישראל נפלו שוב ברוחם. הם תכננו לקצר את המסע לארץ ישראל דרך ארץ אדום, אך המלך סירב לתת להם לעבור בגבולו. כיון שה’ אסר עליהם לפגוע באדום, שהוא מזרעו של עשו, לכן הוכרחו לחזור חזרה לעומק המדבר וים סוף.

והעם נופל ברוחו ומתלונן, וכאשר משהו לא טוב, לפתעהכול הופך להיות לא טוב. זו הייתה כפיות-טובה אחת יותר מדי, אחרי ארבעים שנה של חסדים בלתי נגמרים, לכן הקב”ה שולח נחשים ארסיים להכישם. אנשים רבים נפגעים ומתים והם פונים אל משה בזעקהומשה נעתר להם ומתפלל בעדם שיתרפאו .

רש”י מסיק מסקנה חשובה: “מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה, שלא יהיה אכזרי מלמחול”. עד כמה שקשה לסלוח ולשכוח, ראוי לכל אדם ללמוד ממשה וכך לנהוג.

המושג “מחילה” הוא לא מושג של הכול או לא כלום. יש בו דרגות שונות:

הרמה הראשונה של “מחילה” היא החלטה נחושה ללכת הלאה. בן אדם שנפגע מחברו, מקבל החלטה בוגרת כי הוא לא ייתן לאדםשפגע בו להרוס את חייו והוא מחליט להשאיר את הסיפור מאחוריו. ברמה הזו, אין כל מחילה. הנפגע לא מחל ולא סלח לחברו, הוא בוודאי לא מתכוון לחדש אתו את הקשר, הוא בסך הכול קיבל החלטה בינו ובין עצמו שהוא לא יעניש את עצמו בגלל זה שפגע בו.

רמה שניה של מחילה היא דאגה לכך שהפוגע לא ייענש. כדוגמת אברהם אבינושראה שאבימלך סובל בגללו וביקש מהקב”ה שיסיר ממנו את הכאב. אולם למען האמת גם זאת לא מחילה. בסך הכול גילה רחמים כלפי אבימלך שלא יסבול בגללו כאב.

הרמה האמתית של מחילה היא אחרת לגמרי. התורה מספרתשמשה לא רק התפלל להסרת הנגע, אלא עשה זאת למען העם!בשבילם. משה חזר להיות אכפתי ואוהב כלפיהם. הוא לא רק ביקש להסיר את הכאב, אלא חש בעצמו את כאבם. הוא שב להיות נאמן אליהם כמו לפני החטא.

זאת עומק ההדגשה של רש”י: “מכאן שלא יהא אכזרי מלמחול”. ללמדך שמיהודי מצפים לרמה אחרת של מחילה. לא רק להשאיר את הפגיעה מאחור ולהמשיך הלאה את החיים, לא רק למנוע פגיעה וצער מהאדם הפוגע, אלא הרבה יותר מכך: להיות מוכן לחדש את הקשר ולחזור להיות אכפתי כלפי הפוגע. מחילה אמתית היא חידוש האמון בין הצדדים עד כדי אהבה מחודשת ביניהם.(זהו אחד מהיסודות לזוגיות עם תקשורת טובה).

מהו באמת המניע של המחילה? מה פתאום למחול ולחדש את הקשר עם אדם שפגע בנו?

עלינו להיכנס אל “תפיסת האדם” היהודית. התורה סוברת כי הבסיס הנפשי של היהודי הוא טוב. בן אדם בטבעו רוצה לנהוג כראוי ואילו הכישלון והחטא הם סטייה מאופיו העצמי של האדם, וכיון שכן, כאשר בא החוטא ומבקש מחילה, עלינו להאמין לבקשת המחילה שלו ולמחול לו.

במילים אחרות: התפיסה השגרתית אצלנו היא, שכאשר אדם פוגע בנו – אנו מאמינים לו, וכאשר מבקש סליחה – אנו מחפשים את האינטרס הסמוי שלו. אך התורה מבקשת את ההיפך: כאשר אדם חוטא, אין זה אלא יצר רע שהשתלט עליו וכאשר הוא מבקש מחילה – אין דבר אמתי ומשקף מכך.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי