בפרשתינו אנו קוראים על סיפור המרגלים. משה רבינו שלח שנים- עשר נשיאי העדה, “לחפור את הארץ” , ולבוא חזרה ולספר לעם ישראל במדבר מה ראו, וכיצד כדאי לכבוש את הארץ.

המרגלים חזרו אחרי ארבעים יום, וסיפרו שהארץ היא אכן “ארץ זבת חלב ודבש”, אך, מאידך, העם הוא עז וחזק והוא יושב בערים בצורות, ובנוסף לכך הם ראו את הענקים שאין סיכוי כנגדם.

כלב בן יפונה שהיה אחד מהמרגלים, מיד מפסיק אותם ומכריז “עלה נעלה וירשנו אותה”, כלומר אנחנו בהחלט יכולים לכבוש את הארץ ללא שום פחד וחשש.

אולם חבריו לא שינו את דעתם, ומיד הם ממשיכים עם המסקנה שלהם: “לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו”. למשמע הדברים, העדה כולה מתלוננת על משה ואהרן, לאמור: “לו מתנו בארץ מצרים” – יותר טוב למות במצרים או במדבר מאשר למות בחרב בארץ ישראל, “נשינו וטפינו יהיו לבז”. ולכן הם טוענים “הלא טוב לנו שוב מצרימה” והמסקנה הבלתי נמנעת היא: “נתנה ראש ונשובה מצרימה”.

ומהי התגובה של משה ואהרן לנוכח כל התלונות הללו: “ויפול משה ואהרן על פניהם” – הם נפלו על פניהם קבל עם ועדה! וכמו שהמדרש רבה ותנחומא, כותבים על הפסוק: “אשתוללו אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם”, כלומר “אשתוללו אבירי לב – זה משה ואהרן אחרי ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ ולא היו יודעים מה לעשות”.

רק בהמשך כתוב שיהושע  הצטרף לכלב ואמר “טובה הארץ מאוד מאוד”.

נשאלת אפוא השאלה, אם-כן מדוע משה, או לפחות יהושע, לא אמרו מאומה ובחרו לשתוק?

הגמרא במסכת סוטה (לה, א) אומרת, שיהושע אכן ניסה לומר משהו עוד לפני שכלב פתח את פיו, אבל עם ישראל מיד צעק לעברו: “דין ראש קטיעה ימלל”, כלומר “הראש הקטוע הזה ידבר”. ישנם מפרשים שמסבירים שעם ישראל כבר שמע את אלדד ומידד (פר’ בהעלותך)מתנבאים במחנה ואומרים “משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ” – לפיכך הם צעקו ליהושע: אתה מחפש את טובת עצמך, ברצונך להיכנס לארץ כדי להיות מנהיג, אתה לא מחפש את טובתינו! ולכן הם כינו אותו “ראש קטוע”, דהיינו שהוא עדיין לא הספיק להיות מנהיג. לפיכך לא נתנו לו לדבר.

זוהי אם-כן גם הסיבה מדוע משה ואהרן לא יכלו לומר דבר. ראשית הם בכלל לא היו בארץ , “אתם הרי לא הייתם שם”, ולכן אין להם זכות דיבור כדי לנחם את העם, המרגלים חזרו משם וסיפרו את מה שהם שראו. בנוסף לזה, משה, אהרן ויהושע הם שתמיד הבטיחו לעם ישראל להיכנס אל הארץ המובטחת, ואם-כן אי אפשר לסמוך עליהם, מאחר ויכול להיות שהם “נוגעים בדבר”,היינו יש להם סיבה צדדית לתמוך בעלייה לארץ.

כלב לעומתם, היה נטול תפקידים, הוא לא היה חלק מההנהגה, אלא אובייקטיבי לחלוטין, הוא הביא “רוח אחרת” כאדם מבחוץ. ולכן דוקא לדברי כלב הם היו מוכנים להקשיב, דוקא הוא היה זה שהצליח לדבר והוא אכן הביא “רוח אחרת”, רוח של אמונה בה’ שאכן הם יצליחו לכבוש את הארץ.

רואים זאת גם מדברי הקב”ה בהמשך הפרשה, “ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ”. הובטח לו שיכנס לארץ. כך אנו מוצאים גם בפרשת דברים, כשמשה חוזר ומספר את סיפור המרגלים נאמר: “זולתי כלב בן יפונה הוא יראנה . . יען אשר מילא אחרי ה'”.

ההוראה מהאמור, בדומה לכלב בן יפונה, אדם הרוצה לומר דבר ,עליו להיות נטול רצונות אישיים כדי שדבריו יתקבלו, מאחר שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, פירוש כאשר אדם אומר דבר מסוים לטובת הזולת ומורגש שהדברים לטובת השני, אז הדברים יכולים להתקבל אצל השני .

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי