בפרשתינו אנו קוראים על בריאת העולם, והמאמר הראשון שנאמר על ידי בורא עולם הוא – “ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור”.
מובא בשולחן ערוך, שנר הבדלה של מוצאי שבת, תיקנו בעבור האור שנברא: “שלא תיקנו ברכה זו אלא לזכר שנברא האור במוצאי שבת, שנטל אדם הראשון ב’ אבנים והקישן זו בזו ויצא מהן אור”.
הפעם הראשונה שהאדם הראשון נקלע למצב בו היה צורך לייצר אש היתה במוצאי שבת, שכן אדם הראשון נברא ביום שישי, ובליל שבת העולם כולו נשאר מואר ולא החשיך כמו בכל יום, מאחר והשבת הראשונה בעולם היתה כולה אור. הקב”ה נתן לו תבונה להקיש שני אבנים זו בזו ולהוציא מהן אש. ולפיכך אנו נוהגים לברך את ברכת בורא מאורי האש בשעת ההבדלה במוצאי שבת.
אבל זאת לא הפעם היחידה שיהודים מדליקים נרות. גם בליל שבת אנו מדליקים נרות, ויש לזה שלוש סיבות:
[א] משום “כבוד השבת” – יש מצוה לכבד את השבת, ואחת הצורות שבאמצעותה מכבדים את השבת היא ע”י הדלקת נרות לכבוד היום.
[ב] “עונג שבת” – כאשר אדם יושב בחושך ואוכל את סעודות השבת הוא לא נהנה מן הארוחה, הוא אולי נעשה שבע אבל הוא בודאי לא נהנה מהאכילה בחושך, “לפי שזהו בכלל עונג סעודת הלילה כשאוכלה בלא נר אין לו עונג ממנה כל כך, וסעודת הלילה היא מעיקר סעודות שבת” (רס”ג, ד).
[ג] הטעם השלישי הוא “משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן”. באמצע השבוע ניתן להדליק אור תמיד, אך בליל שבת לאחר השקיעה כבר לא ניתן להדליק אור, ואז אדם עשוי למעוד וליפול בביתו לכן תקנו חכמים את מצות הדלקת נרות.
נשאלת השאלה, לכאורה בריאת האור היתה צריכה להיות בסמיכות לבריאת האדם ביום השישי לבריאה, שכן לאורה הוא צריך, מדוע האור היה צריך להיות הדבר הראשון שהקב”ה ברא?!
כשהקב”ה ברא את העולם היתה לו מטרה מוגדרת מראש; זאת הוא הודיע לנו שהמטרה של כל בריאת העולם היא “יהי אור”, שבכל דבר שאנו עושים אנו צריכים לזכור שכל מטרתנו היא להביא אור לעולם, לא אור גשמי, אלא אור במובן הרוחני – להאיר את העולם באור של תורה ומצוות.
זוהי הוראה גם לאדם (אשר ראשית כל, צריך להאיר אצלו המטרה והתפקיד שלו, היינו שידע בבירור תכלית בריאתו בעולם, ורק אז – יכול הוא לגשת לפעולותיו ועבודתו), שכאשר ניעור משנתו ונעשה ‘בריה חדשה’ – בכל יום ויום (בדוגמת יום הראשון של הבריאה), ועל דרך זה בכל שעה ושעה – אזי הדבר הראשון שצריך להיות קבוע ומונח אצלו הוא, שהמטרה של כל פעולותיו היא “יהי אור”. ולאחרי הבנה והחלטה זו, יכול הוא לגשת לפרטי עשיותיו ופעולותיו.
כשאדם רוצה לפעול באיזה מקום עניין של קדושה, ורואה שהמקום הוא “תהו ובהו וחושך”, עליו לדעת, שכשם שבכללות הבריאה – בתחילה “והארץ הייתה… חושך” וכאשר “ויאמר אלקים יהי אור” הנה מיד “ויהי אור”, ולאחרי זה הייתה פעולת כל הבריאה מדרגה לדרגה עליונה יותר, ועד ליצירת האדם – נבחר הבריאה;
כן הוא בנוגע לכל ‘יצירה’ – יצירת עניין של קדושה באיזה מקום, שבאם רק תהיה לו החלטה תקיפה שהעניין מוכרח להיעשות, אזי באחת נעשה ‘אור’ – אף במקום שהיה ‘חושך’ מקודם, ואחר כך הוא התחלת יצירת העניין, ובאופן של צמיחה מתמדת של “ילכו מחיל אל חיל”.
כאשר יהודי עושה את הבית למקום חיובי ונעים, כשהוא מקיים מצוות עם חיוך, הוא עושה אווירה נעימה של ליל שבת, שנעים לשבת מסביב לשלחן שבת זה נקרא “להאיר את הבית”. כשם שנרות גשמיים מספקים לנו אוירה נעימה בשולחן כך גם התפקיד שלנו ליצור מסביבנו אוירה נעימה שכולם ירצו להיות סביבנו ומעצמם ימצאו את הדרך העולה בית ה’. זה נקרא “להאיר”.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי