בפרשתנו אנו קוראים על פטירתו של יעקב אבינו. לפני מותו הוא קרא ליוסף בנו וביקש ממנו “שים נא ידך … אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי … וקברתני בקבורתם”. על כך עונה לו יוסף “אנכי אעשה כדברך”, אולם ליעקב זה לא הספיק “ויאמר השבעה לי וישבע לו”.
לכאורה הבקשה של יעקב לא מובנת כלל…
אפילו במקרה שיעקב אבינו לא היה אומר כלום באשר למקום קבורתו, הרי יוסף מצידו כבן זקונים, שאוהב את אביו, היה מבין מאליו שאין זה מתאים לקבור את אביו במצרים.
יותר מכך, בשעה שיש את מערת המכפלה שנועדה לקבורת האבות, הרי שזכותם יחדיו תעמוד לבני ישראל בעתיד.
זאת ועוד אפילו אומות העולם מקיימים את הבקשה האחרונה של הנפטר, ובפרט ביהדות מצד הציווי של “מצווה לקיים דברי המת”, אם כך מדוע יעקב היה צריך שיוסף ישבע לו על כך?!
בהמשך הפרשה, שוב אנו קוראים את דבריו האחרונים של יעקב לבניו לפני מותו, שם הוא מציין שכבר אבותיו במערת המכפלה ושם מבקש להיקבר, במילים אלו הוא מסיים את חייו עלי אדמות – מהי הסיבה שיעקב כל כך דאג שמא חלילה לא יקיימו בניו את צוואתו האחרונה?!
ניתן להגיד שיעקב לא רצה לסמוך על כך שיוסף יבין זאת מדעתו ומעצמו, לכן הוא החליט לא להתחשב במעמד המיוחד של בנו יוסף ולכן שלח לקרוא לו וביקש ממנו במפורש “אל נא תקברני במצרים”.
בנוסף, יעקב ידע שיוסף סבור שלטובת עם ישראל יש צורך שהוא ייקבר דווקא במצרים. זאת אנו למדים מכך שיוסף עצמו, טרם פטירתו, כפי שאנו קוראים בסוף הפרשה, לא ביקש מאחיו להעלותו ממצרים אלא ביקש להשאיר את ארונו במצרים. רק כאשר הם יצאו ממצרים אז “והעליתם את עצמותי מזה”, היות שהוא ידע שעם ישראל צריך את החיזוק שלו במצרים. נוכח כך, הרי שמאותה סיבה גופא הוא היה עשוי להשאיר גם את יעקב במצרים.
לכן אפילו אם יוסף היה מבטיח לו שהוא יקבור אותו במערת המכפלה, הרי שלטובת כלל ישראל הוא עלול היה לדחות את בקשת אביו עד שכל בני ישראל יצאו ממצרים. כדי למנוע זאת, דרש יעקב מבנו יוסף שישבע לו על כך. באופן זה תהיה זו התחייבות מוחלטת ששום חישובים, צודקים ככל שיהיו, לא יוכלו לבטל את השבועה.
אם כך, יש לשאול כיצד יתכן שיעקב אבינו לא רצה את טובת בניו? לכאורה, הוא עצמו היה צריך לבקש להיקבר במצרים מאחר והימצאותו במקום תחזק את ילדיו ותשמור עליהם בשעתם הקשה כל זמן שהם בגלות!
העניין הוא, אע”פ שיעקב אבינו ירד מצרימה, אמנם טכנית הוא חי שם, אבל בנפשו וברוחו הוא נשאר בארץ ישראל. לכן הוא לא היה מסוגל באמת להבין את הקשיים של יהודי שמתגורר במצרים. מצרים עבורו הייתה מקום מגורים זמני ותו לא, ולכן הוא רצה לחזור לארץ ישראל בהזדמנות הראשונה שמתאפשרת לו. שם ידע שיוכל להועיל לעם ישראל בעתיד.
בשונה מיעקב, יוסף הצדיק שהגיע למצרים בתור נער בן שבע עשרה שנה וגדל כל ימיו במצרים והפך למשנה למלך, חווה על בשרו את כל קשיי הגלות. הוא היה אפוא האיש המתאים שעל קברו יוכלו בני עמו לעלות ולספר את כל הצרות. האופן בו השתלשלו חייו אפשרו לו להבין את מה שהיהודים הללו עוברים ולהתפלל בעבורם.
מהי ההוראה מכך בעבורנו?
יהודי במהותו, ועל אחת כמה וכמה בימי חייו, צריך לקבוע את מקום מגוריו לא לפי הנוחות האישית שלו אלא היכן שצריכים אותו וזקוקים לו יותר. עליו להתפלל לבורא עולם שיגור במקום שהוא יכול להביא בו תועלת מרובה.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
