בפרשתנו עוסקת התורה בשכרו של הפועל ובחובתו של המעביד כלפיו. אם יש כסף ביד המעביד, אסור לו להלין את השכר ליום נוסף וכך אומרת התורה (כד, יד- טו): “לא תעשק שכיר עני ואביון, מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה’ והיה בך חטא”.
הנה, מגדירים את היחס שבין הקב”ה ובין בני ישראל, כמו יחס של ‘עובד’ ו’מעביד’ וכשל ‘פועלים’ מול ‘בעל הבית’. דוגמא נוספת הינה בסוף פרק ב’ של פרקי אבות, שם נאמר: “ודע לפני מי אתה עמל, ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. רבי טרפון אומר: היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק. הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה .. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך”.
דהיינו שאם אנו מוגדרים כ’פועלים’ אצל הקב”ה, הרי שמכאן נובע כי הקב”ה צריך גם לשלם לנו שכר: “שישלם לך שכר פעולתך”. מתי יינתן השכר הזה?
מסיימת המשנה ואומרת: “ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא”. לעתיד לבוא משמעו באחרית הימים, כאשר העולם ישתנה והמתים אף יקומו לתחיה. אז יתן הקב”ה את השכר לכל אחד לפי מעשיו.
ידועה דרשת חז”ל על הפסוק “מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל”: “מידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב”ה אינו כן, אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור”. כלומר, שהקב”ה מקיים בעצמו את המצוות שציווה את בני ישראל ומתייחס אליהם ממש כחוקים ומשפטים.
אם כן, כיון שהקב”ה ציווה בתורתו “ביומו תתן שכרו”, שאסור להשהות את שכר הפועל ויש לתת לו את שכרו מיד עם סיום העבודה – נשאלת השאלה כיצד הוא עצמו מעכב ומשהה את שכרם של ישראל עד לימות המשיח?!
אדמו”ר הזקן מבאר בתניא, כי לכל המצוות שנעשות במשך הדורות יש מטרה אחת: להכשיר את העולם להשראת השכינה בו בצורה גלויה.
הקב”ה נתאווה “להיות לו דירה בתחתונים” – ששכינתו תשכון בצורה גלויה בעולם הזה ובעולם הזה תהיה ‘דירתו’. מטרה זו מתבצעת על ידי התורה והמצוות שמקיימים בני ישראל בזמן הזה: כל מצוה מזככת עוד חלק בעולם, וכך, אט אט, מכשירים את העולם להתגלות שתהיה בימות המשיח, כאשר כל העולם יבוא לשלימותו ולייעודו, ותושלם הכוונה של עשיית “דירה בתחתונים”.
לפי הסבר זה, מיושבת היטב הקושיה מהמצווה של “ביומו תתן שכרו” בה עסקת הפרשה – שכן הרעיון הזה מלמד אותנו, שכל בני ישראל הינם בבחינת ‘פועלים’ שעובדים אצל הקב”ה בעבודה אחת: “לעשות לו יתברך דירה בתחתונים”. כל המצוות הרבות הן חלקים קטנים מתכנית כוללת זו. לכן מובן שאין הקב”ה מתחייב בנתינת השכר מיד לאחר ביצועה של כל מצווה, שאינה אלא חלק קטן מהעבודה. יותר מכך, אף כשאדם משלים את ימי חייו ומסיים את עבודתו בקיום המצוות, הרי הוא רק חלק קטן מתוך בני ישראל, שעל כולם יחד הוטלה המלאכה.
כשתגיע העבודה לסיומה, דהיינו רק כאשר תושלם המטרה של קיום המצוות ויתמלא רצונו של ה’ שכבודו ישכון בעולם הזה התחתון, או אז זהו עת ביאת המשיח והוא יהיה הזמן המתאים לנתינת השכר לעם ישראל העבודה שהביאה למימוש מטרה זו.
בני ישראל אינם כמו פועלים רגילים שמקבלים את שכרם לפי מספר שעות וימי עבודה (ובעניננו – שכר על קיומה של כל מצוה בנפרד), אלא משמשים כ’קבלנים’ שקיבלו על עצמם לבצע את רצונו של הקב”ה ש”נתאווה להיות לו דירה בתחתונים”. על ‘קבלנות’ משלמים רק בסיום העבודה כולה ויהי רצון שיהיה בקרוב ממש!
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
