בפרשתנו אנו קוראים על “עֵגְלָה עֲרוּפָה” הפרשה מעלה סוגיה שדורשת מענה: “כי ימצא חלל באדמה, נופל בשדה, לא נודע מי הכהו”, “וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם..”. כלומר, במידה ונמצא הרוג באמצע הדרך ולא ידוע מי הרג אותו, מה אמורים לעשות?

במענה לשאלה זו מלמדת אותנו התורה כי חמשה זקנים מבית הדין הגדול שבירושלים באים למקום שבו שוכב ההרוג. הם מודדים ומעריכים היכן נמצאת העיר הקרובה ביותר למקום משכבו של ההרוג. לאחר מכן קוברים את ההרוג במקום שבו מצאו אותו, וחוזרים למקומם. לאחר מכן בית הדין, של העיר הקרובה ביותר למקום ההרוג, גוזר על הבאת עגלת בקר אל נחל שזורם בחזקה ועורפים את ראשה שם.

“וכל זקני העיר ההיא”, מבית הדין של אותה עיר, ואפילו כשמדובר במאה זקנים, רוחצים את ידיהם בנחל ואומרים שם “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”. במעשה זה, הם מצהירים ומכריזים שהם לא אשמים בהריגתו של ההרוג ובלשונם של המפרשים מוסבר: “ירחצו את ידיהם סימן כשם שידינו נקיות כך אנו נקיים מחלל זה” (רמב”ם הל’ רוצח ושמירת נפש פ”ט).

נשאלת השאלה “וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכי דמים?”( מס’ סוטה מו,ב). מדוע הרבנים הזקנים הללו צריכים להצהיר ולהודיע שידיהם לא שפכו את הדם הזה? האם בכלל החשד על הרצח נופל עליהם?

מתרצת הגמרא: “אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה”. כלומר, במעשיהם זה הם מדגישים שאין להם חלק באי נתינת מזון או שאר צרכים שמא מפאת זה הוא נמצא הרוג.

נוכחנו אפוא לראות שהמושג “שפיכות דמים” הוא רחב וכוללני מאד ורוצה לומר שהאחריות למותו של אדם חלה לא רק על מי שהורגו בידיו ממש. למעשה, גם אם מתרחש מעשה נורא בשדה, האחריות מוטלת על הציבור כולו ובפרט על הזקנים, השופטים ועל המנהיגים.

דרך נוספת להתייחס לנושא שפיכת הדמים (“ידינו לא שפכו את הדם”) היא על ידי פרשנותם של חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל. הראשונים מתייחסים לרוצח ויאמרו: “שלא בא לידינו הרוצח ופטרנו אותו ממיתה”‘ דהיינו, הם מקפידים שלא לעוות את הדין ולא להעלים עין מהרוצח, שהרי אחרת הוא יסתובב חופשי ובסוף יהרוג מישהו. לעומתם, השניים מתייחסים לשפיכות הדמים בהקשר לנרצח ויאמרו שאין לטעון שהואיל ונשאר האדם ללא פרנסה הוא הוכרח לפגוע  בבריות ולכן בסופו של דבר נהרג.

כלומר, רחיצת הידיים של זקני בית הדין ושל מנהיגי העיר נובעת מהעובדה שהם אלו שנושאים באחריות למוות. עליהם מוטלת החובה לבוא ולומר שהם מרגישים שהם עשו הכול כדי שדבר כזה לא יקרה: הן מבחינת הרוצח – שהם לא אפשרו לו להתהלך חופשי ברחובות העיר והן מבחינת הנרצח – שהם לא השאירו אותו בודד וגלמוד ללא שמירה וללא אוכל.

התורה מלמדת אותנו שהאחריות לחיי אדם תלויה לא רק באדם עצמו, אלא בכל הקהילה ובפרט במנהיגים. גם אי עשייה, הזנחה וחוסר תשומת לב הם אחריות ואשמת הציבור כולו. במצב זה אף אחד אינו נקי ולא יכול לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה”.

מפרשה זו אנו יכולים ללמוד מסר מיוחד עבורנו:

ישנם אלפי ילדים יהודים שנאבדים לעם ישראל בכל יום. ישנם הורים שמעניקים לילדיהם חינוך מצוין, אבל לא נותנים להם חינוך יהודי. ילד יהודי שמקבל חינוך מצוין אך אינו מקבל חינוך יהודי, אינו נמצא במקומו הטבעי. מקומו הטבעי של ילד יהודי מוטבע עמוק במסורת ישראל שנבנתה במשך הדורות.

האחריות שלנו היא למצוא את הילדים היהודיים ולהביא אותם למקומם הטבעי והאמיתי. אנו לא יכולים לומר שזה אחריות של ההורים שלהם בלבד, אלא האחריות מוטלת על כל אחד מאיתנו כך שחייבים לעשות הכול על מנת שבבוא היום נוכל לומר “ראו גידולים שגדלנו”.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי