“אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו”. מבאר רש”י: שתהיו עמלים בתורה.

לומדים כאן כלל גדול, ה”עמל” המדובר הוא, שתי מילים: “יותר מרגילותו“. ובשפה של היום: לפרוץ את אזור הנוחות וללמוד יותר ממה שבא לך בקלות. הלכה אחת יותר ממה שאתה רגיל, שיעור אחד יותר וכו’.

אנו רגילים לשים את הדגש על צבירת ידע,העיקר שאני לומד, העיקר שיש לי שיעור או שניים בשבוע. בא רש”י ומבהיר כי לא זה עיקר לימוד בתורה. מה שמזכה בברכות הוא דווקא הפריצה והניצחון על ההרגל, זה שגורם לנו להוסיף כל חודש וכל שנה עוד שיעור ועוד הלכה, מעבר למה שבא לנו בקלות.

חז”ל אומרים שבעוד שהצלחת הפרנסה תלויה במזל, ולכן יתכן שאדם יעבוד מעט ויגיע להישגים יפים, בלימוד התורה זה לעולם לא עובד. הקב”ה לא נותן את עצמו למי שלומד רק בתנאי נוחות.

בתפיסה היהודית, קושי ומאמץ מעבר לרגילות, הוא לא מצב שלילי של אין-ברירה. מדובר בשלב חיובי שצריך ליזום ולעורר אותו ובלעדיו, לא קורה שום דבר חשוב.

המצווה המוטלת על יהודי היא להתקדם צעד אחד מעבר לכוחותיו שלו – וזה מבחינתו ההישג הגדול ביותר.

אנחנו רגילים לחשב כל דבר במונחים של מצוינות. אם השגת תוצאה נהדרת, אתה שווה הרבה. אם השגת תוצאה בינונית – אתה שווה מעט. אולם הקב”ה בוחן דברים בצורה אחרת לגמרי: הוא מודד מאמץ ולא מצוינות. הוא לא דורש מיהודי להיות הכי טוב, הוא דורש ממנו לפרוץ את אזור הנוחות שלו. אצל ה’ הוא משלם לפי שעות עבודה ולא לפי תוצאה.

לשון הגמרא הוא, “יגעתי ולא מצאתי אל תאמין”, כיון שהיגיעה עצמה גורמת לסייעתא דשמיא מלמעלה ומביאה תוצאה מצוינת. החשיבות של היגיעה אינה רק בכך, שה’ משלם על היגיעה כשלעצמה, אלא הרבה יותר מכך: ה’ מבטיח “יגעתי ומצאתי”, הוי אומר שהיגיעה היא כלי ל”מציאה” שלא בערך לחיפוש אחריה.

הרעיון הוא, שיגיעה מקדמת אותנו. התורה לא ניתנה בשביל לצבור ידע, התורה נועדה להרים אותנו למעלה, להפוך אותנו לאנשי רוח שמנהלים את החיים בצורה קדושה. זה יכול לקרות רק עם עמל ויגיעה. העמל צורב בנו את מה שלמדנו ואנו מפסיקים לשאול, מה למדנו, ומתחילים לשאול, מה התורה לימדה אותנו?

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי