פרשתינו השבוע, פותחת במצות השמיטה, שמגיעה אחרי שש שנות עבודה של האדמה.

כשם שהתורה מצווה אותנו לעבוד ששה ימים ולשבות ביום השביעי – כך מצווה התורה ביחס לעבודת האדמה, לקבוע שנת שבתון: שש שנים יהודי נדרש לחרוש, לזרוע ולקצור, אולם בשנה השביעית – שנת השמיטה – עליו לשבות מעבודת השדה ולהקדיש את הזמן לחיזוק לימוד התורה והרוחניות שלו.

בניסוח וסגנון של התורה בתחילת הפרשה, התורה אומרת כך: “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה’. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ”.

כלומר שנת השמיטה היא השנה השביעית. הווי אומר: כאשר באו לארץ התחילו לחרוש ולזרוע במשך שש שנים, ורק בסיומן – בשנה השביעית – קבעו את שנת השמיטה.

אך לפי המפורש בפסוקים,  התורה האומרת: “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם – ושבתה הארץ שבת  לה'”, פירוש: הארץ תשבות מיד כאשר יבואו לארץ. שהרי ה”שבת לה'” צפויה להיות רק בשנה השביעית אחרי שש שנות עבודה בקרקע– ולא מיד עם הביאה לארץ מציינים את שנת השמיטה!

נשאלת השאלה, מדוע בחרה התורה להשתמש בלשון מטעה שיכולה להתפרש כאילו שנת השמיטה, ה”שבת לה'”, באה עוד לפני ששת שנות העבודה?

מבאר ה’כלי יקר’ “שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במידת האמונה, והבטחון בה’. כי חשש הקב”ה פן בבואם אל הארץ, יתעסקו בעבודת אדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה’ ויסורו בטחונו ממנו , ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם ואין זולתם”.

מביאורו עולה שבני ישראל נצטוו מיד לשבות בבואם אל הארץ על מנת לזכור את בורא עולם ומנהיגו. שלא יטעו לחשוב שהם הבעלים של הקרקע בזכות זה שהם עבדו אותה שש שנים וממילא האדמה הוציאה יבול וכל זה רק בזכות עבודתם, ומזה יבואו למסקנה שהארץ היא שלהם.

לכן התורה כתבה את מצות השמיטה עוד לפני השש שנות עבודת אדמה. כי בכך התכוונה לחזק את האמונה בבורא עולם ומנהיגו.

על דרך הדרש ניתן לומר כי, בזה שהתורה פותחת ואומרת מיד “ושבתה הארץ שבת לה'”, היא רומזת לנו שכל אדם וגם ילד יהודי צריך להתחיל מיד עם ה’שבת’, ורק לאחר מכן הוא עובר ל”שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך”.

הווי אומר: נכון שלפי התורה יהודי צריך להתפרנס ולעבוד על ידי עבודת השדה וכו’, אבל לפני כן, בתחילת חייו ממש, או בתחילת יומו,  אין לו להתעסק עם שום דבר אחר של מלאכה – ועליו להתנהג באופן של “שבת לה'”.

כלומר להקדיש את תחילת יומו לתפילה ולימוד התורה ומשם לצאת לפרנסה. בתחילת היום עליו לחזק את אמונתו בבורא עולם הזן ומפרנס לכל ורק לאחר מכן יוצא לעשות את מלאכתו.

כאשר התורה אומרת אחר כך “שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך .. ובשנה השביעית שבת שבתון”, ברור כי זה סדר שנאמר למבוגרים, אנשים שכבר נכנסו לחיים וקיבלו על עצמם את עול הפרנסה. להם אומרת התורה שיש לעבוד שש שנים ולנוח שנה אחת.

אולם עוד קודם למי שנמצא בגיל צעיר יותר, שעדיין לא הגיע לשלב זה של פרנסה והוא נמצא בתחילת חייו, והתורה מתחילה בו ואומרת אליו: “ושבתה הארץ שבת לה'” – אצלך הסדר אינו באופן של חלוקה לשש שנים ושנת שמיטה, אלא שנות חייך הראשונים צריכים להיות “שבת לה'”, מוקדשים לתורה ולערכי הרוח. אז יש לו את הכח והחוסן הנפשי לצאת לעולם ולמשוך בעול הפרנסה לפי התורה.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי