בפרשתינו השבוע, אנו מתחילים את חומש ויקרא שנקרא “ספר המצוות” של התורה, העוסק אך ורק בדינים והלכות.

חומש ויקרא עוסק במיוחד בדיני הקרבנות. ניתן לומר כי לפי התורה הקרבת קורבנות זו צורת הקשר העיקרית עם ה’.

למעשה, מערכת היחסים הציבורית עם ה’, התנהלה באמצעות קרבנות. כל יום בבית המקדש התחיל והסתיים בהקרבת שני כבשים לקרבן “תמיד”, ובימי השבת והמועדים היו מקריבים כמות גדולה של קרבנות בתור “מוספים”.

במידה והאדם פספס מצות “עשה”, למשל כמו הנחת תפלין, ואחר כך מתחרט ורוצה לרצות את ה’, עליו לעלות לירושלים ולהקריב קרבן “עולה”. לחילופין, אם עבר בשוגג על מצות “לא תעשה” חמורה, כמו חילול יום הכיפורים או שבת (קם באמצע הלילה והדליק את האור ואח”כ נזכר שהיום שבת), מביא קרבן “חטאת”.

נשאלת השאלה, למה התורה מחמירה כל כך עם השוגג, בעוד שלא היתה לו כוונת זדון?

רמב”ן ד,ב: “וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש ומום בה”. כלומר, הרמב”ן טוען כי כל מעשה שנעשה מותיר איזו שריטה בנפש, כך שהאדם שחילל שבת, גם אם בטעות, הוא כבר אינו אותו אדם שהיה לפני כן. לכן, התורה מעוררת אותו להביא קרבן על כך.

נקודת ביאור נוספת, ש”לכל שוגג – קדם מזיד“: כלומר, כל דבר שעושים בטעות, קדמה לו פעם אחרת שבה חשבנו על הנושא ברצינות והתרגלנו אליו. העובדה שאדם שכח את השבת והדליק אור מלמדת שהוא כנראה אכל יותר מדי תאוות היתר בשבת הקודמת ועמעם את התחושה הרוחנית בתוכו. כך היה מסוגל השבוע לשכוח את השבת. נמצא שהקרבן שהוא מביא היום, הוא בעצם כפרה על החטאים ההם, הקודמים, שנעשו במזיד.

“זה גופא שהאדם היה מסוגל לחטוא בטעות, זו הוכחה שהוא אינו כפי הצריך להיות. כיון ש’לא יאונה לצדיק כל און’. הוי אומר, שהאשמה של העובר בשגגה היא בכך שאיפשר לנפש הבהמית להתחזק בפעולות קודמות, בהמיות. זה מה שגלגל לכך שהוא יעבור עבירה בשוגג”.

בפשטות, תהליך הקרבת הקרבנות נועד להזכיר לנו איך אנו נראים. האדם הוא יצור גשמי ופיזי, שמושפע מתמונות מוחשיות. מכאן,שכאשר אדם טורח, הולך אל הרפת וקונה שור, סוחב אותו לבית המקדש וסומך עליו את הידיים ומתוודה – הוא פתאום מבין את הדמיון בינו ובין השור. הנה הבהמה עושה ‘מה שבא לה’, וגם הוא נכנע לתאוות לבו ונגרר אחרי מה ש’בא לו’ באותו רגע של חולשה. לכן התורה ציוותה להביא קרבנות לבית המקדש. האקט המורכב והמזעזע הזה, יזכיר לו מי הוא.

ספר החינוך צה: “עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות, ולכן כי יחטא איש, לא יטהר לבו בדבר שפתיים בלבד… ועוד יש התעוררות בקרבן, מצד הדמיון [בין האדם והבהמה] … רק שבזה ניתן שכל ובזה לא, ובהיות האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בגדר הבהמות… “

ספר החינוך מוסיף בסוף דבריו בשם הרמב”ן, כי לא רק שהבאת הבהמה בכללותה מזכירה לאדם את מצבו, אלא תהליך ההקרבה כולו, מתחילתו עד סופו, מעורר את האדם לשים לב אל פרטי האברים שבו, שהוכתמו בעת החטא. המחשבה שהרהרה באותה תאוה, הרגליים שהוליכו אותו אל המקום, הידיים שעשו את המעשה והפה שסיפר עליו לחברים.

“אדם כי יקריב מכם קרבן לה'”. התהליך הארוך של ההקרבה נועד לעורר את האדם לכך שהוא צריך להקריב את עצמו. את הבהמה שבתוכו. הבאת הבהמה הפיזית היא בסך הכל משל למה שהוא צריך לעורר בתוך נפשו.שכן לא הבהמה הגשמית היא זו שמכפרת, אלא ההתעוררות הפנימית הנוצרת מתוך ההקרבה.

אותה התעוררות תבוא לידי ביטוי בשעה שנוותר על עניינים חומריים ונשתמש בכוחותינו לעבודת הבורא בתורה ומצוות.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי