צו תשע”ה

פרשתנו ממשיכה לדבר על נושא הקורבנות לאחר שנלמדה בחומש ויקרא.

בחלקה הראשון מדובר על חמישה סוגי קורבנות: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים. לכל אחד מהסוגים אלו מקדימה התורה וכותבת בתחילת הפסוק “זאת תורת ה…” .

פירוש הפשוט של המילים “זאת תורת” הוא בכדי ללמד אותנו שזוהי התורה (ההלכות) של אותו סוג קורבן שעליו מדובר. למרות שדיניהם של הקורבנות הללו כבר נאמרו בפרשת ויקרא, “זאת תורת” בפרשתינו מוסיפה דיני פרטים, שלא נאמרו בפרשה הקודמת.

למדים זאת, למשל, מקורבן עולה. “זאת תורת העולה”- המילה תורת באה להוסיף   סוג מסוים של קורבן עולה,  שללא כתיבת המילה תורת לא היינו יודעים על כך. בדומה לכך בארבעת הסוגים האחרים, שילוב המילים “זאת תורת” נועד להוסיף מין מסוים בקורבן.

בשיטתו של רש”י, בהסבר הלשונות הנ”ל על התורה אנו מוצאים דבר פלא. בשתי הפעמים הראשונות,  שבהן כתוב “זאת תורת” לגבי קורבן עולה ומנחה, מפרש רש”י שהמילה תורת באה להוסיף על מה שכבר נכתב בפרשת ויקרא, ומצטט את כל הפרטים הנלמדים מכאן. ואילו בשלוש סוגי הקורבנות האחרים, אין רש”י מפרש מדוע התורה הוסיפה את המילה תורת.

נשאלת השאלה, אם רש”י סובר שהמילה “תורת” מהווה מילת ריבוי, מדוע אינו ביאר זאת גם בשלוש הקורבנות הנוספים? ואם לא סובר כן, מדוע הוא מפרש שלגבי קורבן עולה ומנחה מהווה ביטוי זה ריבוי?

ניתן לתרץ, בדרך הפשט. רש”י נוקט, את הכלל שהמילה “תורת” מהווה ריבוי, כפי שמדגיש בפירושו על “זאת תורת העולה”. ולכן אין הוא צריך להסביר שגם לגביי חטאת, אשם ושלמים בא ביטוי זה לרבות. מאחר שרש”י הסיק שכל אחד ייבין בעצמו גם על שאר הקורבנות את הריבוי.תורת באה  לרבות  דינים שונים הנלמדים בפרשה זו עצמה שלא נלמדו לפני כן.

רעיון זה בא לידי ביטוי בפרטי קורבן המנחה בפרשה. בנוסף לקורבנות שבאו מבעלי החיים היה גם קורבן מיוחד הנקרא בשם קורבן מנחה, שבא מן הצומח, מקמח של חטים. למעשה, דוקא בסוג זה של קורבן יש סמליות מיוחדת בקשר לנושא הפרנסה בעם ישראל, כיון שה”קמח” הוא המזון הבסיסי שעליו יחיה האדם. כדברי המשנה בפרקי אבות (פ”ג מי”ז): “אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח”.

בקורבן מנחה רואים חלוקה ברורה בין ישראל רגיל לבין כהן – חלוקה שאיננו מוצאים כמותה ביתר קורבנות בעלי החיים. כאשר ישראל מביא קרבן מנחה, לא מקריבים את כל הקמח שהוא מביא על גבי המזבח. מה כן? קומצים חלק מסויים מתוך המנחה ואותו מקריבים על המזבח, שהקרבת הקורבנות הייתה גורמת “אשה ריח ניחוח לה'”, כלומר כביכול ריח ניחוח לבורא עולם, שנעשה רצונו. אולם רוב המנחה למעשה נשארת ואותה אוכלים בקדושה בתוך בית המקדש.

ההוראה היא, שיהודי לא נדרש להקריב את כל היום שלו שיהיה בבחינת “אשה ריח ניחוח לה'”, כלומר שכולו יהיה משמש לקדושה, לא בכל היום הוא נדרש ללמוד ולהתפלל, כיון שבמשך רוב היום הוא נאלץ לעסוק בעניני העולם. עיקר ההדגשה צריכה להיות על ה”קומץ”: “קומץ” מתוך היום, חלק מסויים מתוך היום, בעיקר בבוקר לאחר הקימה ובערב לפני השינה, אותו יש להקדיש  לקב”ה, דהיינו: להתפלל ולקבוע עתים לתורה. וזה פועל למעלה נחת רוח לבורא עולם כריח ניחוח של הקרבת הקורבנות שהייתה כל היום כולו.

ההלכה היא, שאפשר לאכול את שיירי המנחה רק לאחר שמקריבים את ה”קומץ” על המזבח. גם כאן המסר ברור: נכון שהתורה משאירה ליהודי את רוב היום שבו הוא עוסק בעניני חולין ופרנסה, אבל יש תנאי קודם – הקרבת ה”קומץ” על המזבח. רק לאחר שהיהודי מקריב את ה”קומץ” שלו לה’, מקדיש זמן לתפילה ותורה – אז הוא רשאי לעסוק בצרכיו הגשמיים ובפרנסתו, לשם שמים.