בפרשיות המספרות על יציאת מצרים  אנו עדים לתופעה לא רגילה, שני מנהיגים יחד, אחים, משה ואהרון הולכים להוציא את בני ישראל ממצרים. תמיד בעם ישראל היה מלך אחד או מנהיג אחד, שאול, דוד, שלמה, תמיד אדם אחד עומד בראש ולא שניים. ואילו ביציאת מצרים אנו מגלים תופעה לא רגילה שני מנהיגים, משה ואהרן. זה התחיל רק עם משה, אבל מיד הקב”ה אמר לו שאהרן ילך יחד אתו. בפשטות זה נראה שהיות שמשה רבינו היה לו בעיה עם הדיבור אהרן היה המתורגמן שלו, “הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלקים”. אולם אם זאת הסיבה היחידה הרי יכלו לשכור מתורגמן רגיל ב-20 שקל לשעה והוא היה עושה את עבודת התרגום. בשביל מה צריכים דוקא את אהרן? בתגובה לטענתו של משה “לא איש דברים אנכי” היה צריך הקב”ה להשיב למשה שימצא איזה דרשן טוב והוא ילך אתו, מדוע דוקא אהרן?

כשמעיינים בפסוקים מבחינים שאהרן היה יותר ממתורגמן בעלמא. הוא ומשה היו שני המנהיגים שהלכו לפרעה, וכמו שה’ אומר “ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתי אתכם את אשר תעשו”.

כלומר, ששניהם הם שלוחי הקב”ה להוציא את ישראל ממצרים. ואם כן נשאלת השאלה מדוע צריכים שני מנהיגים, לכאורה זהו מרשם לבעיות וצרות, דבר שיכול להוביל למחלוקות.

ובפרט שאנו לומדים בתורה כאשר משה מינה את יהושע למנהיג, אנו קוראים בפרשת וילך “ויקרא משה ליהושע … חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה על הארץ” ואומר רש”י: “משה אמר ליהושע זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן, אבל הקב”ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדם, דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור”  (דברים לא, ז).

ואם כן  רואים פה שהקב”ה בעצמו אומר” דבר אחד לדור” שחייב להיות מנהיג אחד בלבד. ואילו בדור שלפני זה הוא עצמו מינה “שני דברים לדור”….

כשמדייקים בפסוקים מתגלה דבר לא רגיל כלל: התורה מתייחסת לשניהם כמציאות אחת. בפ’ שמות (ד, כט) “וילך משה ואהרן” לא כתוב וילכו לשון רבים, אלא “וילך” לשון יחיד.

וזה לא רק בפ’ שמות אלא גם בפרשתנו בא: “ויבא משה ואהרון” (י, ג)

התורה שוב עוברת מלשון רבים ללשון יחיד. ומיד אח”כ “ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה’ כן עשו” (ז, ו). עובר מלשון יחיד ללשון רבים.

וכך גם במשך כל הארבעים שנה הם נקראים פעמים רבות בלשון יחיד. למשל בסיפור המרגלים בפרשת שלח כתוב כשהמרגלים הקהילו את כל העדה נגד משה ואהרן” ויפול משה ואהרן על פניהם”(במדבר יד, ה) שוב לשון יחיד.

בפרשת במדבר אנו מגלים עוד יותר עד כמה התורה מחשיבה אותם לאחד: התורה אומרת” אלה תולדות אהרן ומשה … ואלה שמות בני אהרן”, ומיד רש”י עומד על זה “ואינו מזכיר אלא בני אהרן”(במדבר ג, א) ורש”י מפרש זאת, אבל בפשטות הכתובים הם נחשבים לדבר אחד.

ועד שבסוף חייהם תופעה זו מתבטאת בגלוי יותר מתמיד. בפרשת חוקת אנו קוראים על הסיפור עם הסלע, משה הוא זה שהכה את הסלע במטה ואהרן נענש ביחד אתו, “ויאמר ה’ אל משה ואהרן יען לא האמנתם בי … לכן לא תביאון”. וכל ילד שלומד זאת מיד צועק היתכן?! מדוע שאהרן ייענש והרי הוא לא עשה שום דבר? רואים מכל הדוגמאות הללו שמשה ואהרן היו נחשבים למציאות אחת, ונשאלת השאלה מדוע? למה עשה ה’ ככה?

כדי להבין זאת, עלינו ללכת אחורה להתחלת הסיפור. בואו ונראה מה גרם לגלות מצרים. בפשטות ובגשמיות הסיבה לגלות היתה המריבה של יוסף ואחיו, האחים לא רצו לקבל את מרותו של יוסף ‘הקטן’ ומשם התחילה השנאה, עד שלבסוף מכרוהו לעבד וירדו למצרים. אליבא דאמת, המריבה הזאת בין האחים לא היתה המריבה הראשונה בתורה. אם הולכים קצת אחורה אנו נזכרים במריבה של יעקב ועשיו, וגם שם אנו רואים כי עשיו הבכור לא מעוניין לקבל את מרותו של יעקב הצעיר.

ועוד לפני זה אצל יצחק וישמעאל  אותו הסיפור, ישמעאל לא רצה לסבול את עליונותו של יצחק עליו. וכבר בשחר ההיסטוריה אנו מוצאים את המריבה בין קין והבל, מריבה בין שני אחים.

אצל יצחק וישמעאל עוד אפשר היה להבין את ה”ויכוח האידיאולוגי”; ישמעאל עבד עבודה זרה ולעומתו יצחק האמין בה’ אחד. וכן אצל יעקב הצדיק ועשיו הרשע. אבל אצל יוסף ואחיו “אחים לדעה” כאן כבר לא היה תירוץ למריבה שלהם, ולכן זו הסיבה שגרמה לגלות מצרים.

הגלות בה אנו נמצאים עד ימינו אלה, הוא תוצאה מסיבה מסויימת, והסיבה היא שנאת חינם, ולכן כדי לשנות את התוצאה שהיא הגלות חייבים לעקור את הסיבה לגלות ולעסוק באהבת חינם.

עד”ז ניתן לומר גם בגלות מצרים, כדי לשנות את התוצאה שהיא היתה גלות מצרים היו חייבים לעקור את הסיבה לגלות” שנאת אחים”, היא זו שגרמה לגלות ולכן כדי להביא גאולה היה חייב לקרות דבר הפוך בתכלית – ששני אחים ביחד יוציאו את עם ישראל ממצרים, והם התאחדו כל כך עד שהם נהפכו למציאות אחת. וכמו שהזהר אומר שמשה ואהרן הם “פלגא דגופא” שני חלקים מגוף אחד ורק כך הם יכלו להצליח להוציא את עם ישראל מגלות מצרים.

וכאן רואים דבר נפלא שני האחים הללו, משה ואהרן, מעולם לא היה ביניהם חילוקי דעות, אע”פ שהם היו שונים בטבעם לחלוטין, משה היה דין אמת וגבורה, ואילו אהרן היה כולו חסד אהבה ורחמים, ובכל זאת לא היה ביניהם אף ויכוח, וכמו שדוד המלך אומר בספר תהלים “חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו” (פה, יא)

ולהיפך הפעם היחידה שהם כן נפרדו היה בשעה שמשה עלה למרום לקבל את לוחות הברית ומזה יצא חטא העגל, משום שכשיש פירוד יש מקום לעבודה זרה, שזה היה הסיבה לכל החטאים שבאו לאחר מכן.

כיצד זה שמשה ואהרן מעולם לא סתרו האחד את רעהו? לא מוצאים בתורה ולא בחז”ל אף פעם סיפור שמישהו בא אמר לאהרן שמשה אמר לו הפוך ממה שהוא אמר, איך באמת אהרן כיוון תמיד לדעתו של משה רבינו?

רואים בחוש אצל זוג נשוי שלאחר כמה שנים שחיים ביחד כל אחד לומד להכיר את השני כ”כ טוב,עד שהוא יכול לדעת במדויק כיצד יגיב בן זוגו על מקרה מסוים, וזאת בלי לשאול אותו. אנו יודעים מה הוא יאהב, מה ישמח אותו, מה ישעשע אותו, ומה ירגיז אותו, ואפילו מה יהיו המילים בהם הוא ישתמש…

יהודי צריך להרגיל את עצמו לחשוב בצורה יהודית, לחשוב על פי התורה, שתגובותיו יהיו באותה צורה שהתורה מגיבה. אי אפשר לדעת מראש מה יקרה לאדם בחיים ואי אפשר ללמוד את התשובות לכל השאלות שעלולות לצוץ לפתע, אלא אדם צריך ללמוד לחשוב ע”פ תורה , זה לא מספיק “לנהוג כיהודי” ואפילו לא “לדבר כיהודי” צריך ללמוד “לחשוב כיהודי”.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי