בפרשתנו מסופר על שלוש מכות; ארבה, חושך ומכת בכורות, שהשלימו לעשר את המכות שקיבל פרעה. בעקבות מכת בכורות, המכה ששברה סופית את מצרים, פרעה מגרש את בני ישראל.
היציאה ממצרים הייתה מלווה באווירה מבוהלת של חיפזון. הקב”ה דרש מבני ישראל להראות ביציאה ממצרים מראה הסטרי של מנוסה ובהלה ולהתנהג כאילו מישהו רודף אחריהם ומעכב אותם מלצאת. כך יצא שהקב”ה ציווה את בני ישראל שעות לפני מכת בכורות, בערב טו בניסן, לאכול את קרבן הפסח עם מתניים חגורים, נעליים קשורות ומקל ההליכה ביד.
לבסוף, תיאור זה, לא התרחש במציאות! למעשה הם לא ברחו ממצרים! אף שאכילת הפסח לפני חצות שידרה מראה של בהלה לצאת, היציאה עצמה התנהלה ברוגע ובשלווה. הרשות לצאת ניתנה כבר בחצות הלילה, אך הם יצאו רק “בעצם היום הזה”, בעלות השחר או יותר מאוחר.
מדוע נחוץ לתורה להדגיש שהם נסו בבהלה, בשעה שלבסוף יצאו מאוחר יותר?:
ישנם שני פירושים לסוגיה:
הפירוש הראשון רואה בחיפזון עצמו, ביטוי למידת הביטחון המוחלט שהיה לעם ישראל בקב”ה. והפירוש השני מציג מסר אודות הגישה המכריעה בדרך לשינוי רוחני פנימי ויציאה נפשית ממצרים.פירוש ראשון: אבותינו הפגינו אמונה בה’ שהם הולכים לצאת עוד בשעה שלא היה לכך סיכוי!. שעות לפני מכת בכורות, כשעוד לא קרה דבר ופרעה סילק את משה מהארמון מתוך החלטה שאינם נפגשים יותר, בני ישראל כבר הראו נכונות עם מותניים חגורים ונעליים קשורות מתוך אמונה מוחלטת בה’ שזה עניין של רגע ועוד מעט הכל מתהפך. בעוד שטבע האדם הוא להמתין לנס ומתוך הפלא להתחזק באמונה, רגעי החיפזון מלמדים את ההיפך: האמונה קדמה לגאולה!. קודם הם התעלו מעל המציאות הלא פשוטה הנראית לעיניים והאמינו מוחלטות שהגאולה בפתח ורק אחר כך התרחשה הגאולה. כי “הבוטח בה’ – חסד יסובבנו”. העובדה שאדם מוכן לתלות את עצמו בה’ יתברך למרות שאין שום סיכוי להצלה בדרך טבעית– היא עצמה זאת שמרימה אותו מעל מגבלות הטבע ומעוררת הנהגה אלוקית דומה.
פירוש שני: כל תהליך של יציאה מהרע מלווה בהכרח ברגשות פחד, עצם המושג “שינוי” פירושו שחלק ממני מקובע להווה ואינו מוכן לשנות, אך לעיתים הדרישה היא לברוח!, להתעלם מהקולות הספקניים בתוכי. לא להמתין לכך שארגיש שלם עם השינוי, לא לחכות שהדברים יבשילו עד סופם, אלא לחבק את מעט הטוב, להאמין ולברוח החוצה.
וזה מה שקרה לאבותינו במצרים אחרי 210 שנים בהם התרגלו להיות עם של עבדים- עם כזה שאינו מחפש חירות. האויב ממנו ברחו לא היה רק פרעה הרשע שיושב על כיסא מלך מצרים, אלא הפרעה הפנימי, אותו קול פנימי שהרגיש בנוח במצרים,במה שמוכר שהעדיף לדבוק בישן ובמוכר על פני החדש והשונה על אף הרע שבו, זה שחושש כי יציאת מצרים תוביל למתן תורה והמחיר יהיה איבוד החופש.
לעיתים היציאה לחירות מתרחשת בהכרח בבהלה, משום שחלק ממני לא רוצה לצאת. הדרך לברוח מהרע היא דרך בריחה מעצמי, דרך השתקת הקולות הספקניים שחוששים לצאת מהמיצרים ולברוח. ואל לנו להמתין להסכמות מוחלטות בתוכנו, משום שהם לעולם לא יגיעו. הדרך היחידה להתקדם היא פשוט להתעלם מהספקות ולהתחיל הליך תיקון פנימי מקיף, בדמות ספירת העומר שהייתה אחרי היציאה ממצרים בדרך למתן תורה.
העצה היא להתמקד באותם חלקים באישיות שיש לנו שליטה עליהם. אף שחלקים בתוכי נסערים מהפחד לשנות, יש חלקים אחרים שיש לנו שליטה עליהם והבריחה לחירות צריכה להתחיל מהם: בהתמקדות במעשה טוב, דיבור טוב ומחשבה טובה – אף שהחלק הפנימי של השכל והרגש אינו אוחז שם עדיין.
המסר העמוק של הסיפור היא כי אלה הם חיינו. המלחמה מול הרע מתנהלת בידיים כפותות, כאשר חלק מאתנו חפץ ברע יותר מאשר בטוב וזאת בדיוק התביעה מהיהודי: לברוח, להשתיק את הספק, להתקדם בלי הסכמות ולבחור בטוב.
בריחה היא רק השלב הראשון במסע, אולם היעד הוא להגיע לספירת העומר ומתן תורה בהם אנו פונים ומטפלים גם בחלקי הנפש העמוקים יותר ומתקנים אותם בהדרגה.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
