בפרשתינו מסופר על יציאת בני ישראל ממצרים. ביום חמישי. ט”ו בניסן, יצא כל העם את שערי ארץ מצרים לכיוון ארץ ישראל. התכנית הראשונית שלהם היתה, ללכת בדרך הקרובה ביותר, “דרך ארץ פלשתים”. כלומר, לצעוד צפונה לאורך הים התיכון, לעבור את רפיח, עזה ואשקלון, ותוך עשרה ימים להיות בארץ המובטחת.

“עמוד הענן”, שהלך לפניהם במדבר, אותת דווקא לכיוון ההפוך, לצד דרום, כלומר, לעומק המדבר הגדול. ה’ ציווה אותם לשוב חזרה לכיוון מצרים ולחנות בנקודה הצפופה במדבר. איזור מסוגר, שבו עמד מצד אחד “פי החירות”, מצד אחר “בעל צפון”, מצד שלישי “מגדול” ומקדימה – הים הגדול.

“פי החירות”, היה מבנה בן שני סלעים ענקיים חלקים וחדים, שלא ניתן היה לטפס אליהם ולעקוף אותם. “בעל צפון” היה פסל ענקי שאותו עבדו מצרים. “מגדול” היה לדעת כמה מפרשים, מגדל שמירה שנועד למנוע בריחה ממצרים, ומול כל אלה עמד הים הגדול, שסגר את האפשרות לברוח.

פרעה קיבל דיווח משלוחיו שבני ישראל מסתבכים במדבר. במקום להתקדם קדימה, הם חוזרים לכיוון מצרים, וחמור מכך, הם מובילים עצמם אל הנקודה הכי בעייתית במדבר, וזה עורר את “קושי הלב” שלו לנסות להשיב אותם למצרים. פרעה יצא בראש הצבא להשיבם בכח.

ששה ימים אחרי היציאה ממצרים, בני ישראל מצאו את עצמם בתוך מילכוד קשה ביותר: פרעה רדף אחריהם מאחור, מבני אבן ענקיים חסמו אותם מן הצדדים, ומקדימה – רק הים הגדול.

העם פרץ בוויכוח מה לעשות: האם לקפוץ אל הים ולהתאבד, האם לנסות להשיב מלחמה או רק לפנות אל ה’. ואז השיב הקב”ה את הפסוק החד משמעי, “כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם”.

רמב”ם הלכות מלכים פ”ה: “ומותר לשכון בכל העולם, חוץ מארץ מצרים …”,

נשאלת השאלה, מדוע מצרים שונה משאר הארצות והיא המקום היחידי בעולם, שבו אסור ליהודים להשתקע? מהו טעם ויסוד האיסור, שלא לגור במצרים?

לקוטי תורה להאריז”ל ריש פרשת תצא: “אמר ה’ ‘לא תוסיפו לראותם עד עולם’ למה צוה כן במצרים ולא עשה כן בשאר הגלויות? … והנה במצרים באותה גלות ביררו כל הקדושה שהיתה בקרבם ולא נשאר דבר … ולכן צוה שלא לראותם עוד. מבאר האריז”ל שבני ישראל סיימו את עבודתם הרוחנית במצרים.

בנוסף לכך מפורש בתורה שיציאת בני ישראל היתה באופן ש”וינצלו את מצרים” – “כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים”, היינו שביררו כל ניצוצות הקדושה שם. כך שאין ליהודי מה לעשות שם ובמילא אסור לו לשוב לארץ מצרים.

כאשר יהודי הולך למקום מסוים, הרי זה מפני שההשגחה העליונה מוליכה אותו לשם, ‘מה’ מצעדי גבר כוננו’, והכונה בזה היא ‘לשכן שמו שם’, לגלות אלוקות בעולם על ידי אמירת ברכה וכיוצא בזה במקום זה. ולכן במקום שכבר נתקדש שם שמים, אין לו מה ללכת לשם ובמילא אסור לו ללכת לשם, שהרי כל מציאותו אינה אלא ‘לשמש את קוני’.

כל יהודי הוא שגריר של השכינה ומוטל עליו התפקיד לקדש את העולם. בכל מקום שהוא מגיע, מתפלל או מברך ברכה, הוא מגלה את שם ה’ באותו מקום ומקדש אותו.

במבט ממוקד יותר, זה לא רק תפקיד כללי שמוטל על העם בכללותו, אלא לכל אדם יש את המקום הספציפי בעולם שהוא ה’תיקון’ שלו. שאותו מוטל עליו לקדש.

סוטה ב,א: אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: שדה פלוני לפלוני.

הגמרא מלמדת שקודם שנבראנו, נקבע לנו היכן נעבוד. אלא שעבודה היא לא רק מקום פרנסה, אלא התיקון שלנו. המקום שאותו אנחנו צריכים לקדש ולעשות אותו טוב יותר. (על ידי אמירת מילה טובה לאנשים שם, הקמת מנין, ייסוד שיעור תורה וכו’).

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי