בפרשתנו אנו קוראים על כך שים סוף נקרע בשעה שבני ישראל יצאו ממצרים. בני ישראל שראו את המופת הגדול של הים שנחצה ועברו בתוכו כביבשה ממש. התעוררו לשיר את שירת הים שהיא שירת הלל לאלוקים על נס הגאולה שגאל את ישראל כשחצה את ים סוף לשניים.
המדרש מספר על עשרה שירים בולטים בהיסטוריה של עם ישראל – עשר פעמים שבהם חוויית הגאולה שעברנו מצאה לה ביטוי במנגינה ובשיר. התשע הראשונות היו: השיר שהושר בליל יציאת מצרים (ישעיהו ל, כט), “שירת הים” (שמות טו, א-כא), “שירת הבאר” (במדבר כא, יז-כ), שירת משה עם השלמת כתיבת התורה (דברים לב), השיר לאחר שיהושע עצר את השמש מלכת (יהושע י, יב-יג), שירת דבורה (שופטים ה), שירת המלך דוד (שמואל ב, כב), השיר לחנוכת בית המקדש (תהילים ל) ושיר השירים של המלך שלמה, שהוא שיר הלל לאהבה שבין החתן השמימי, בורא העולם, לכלה – עם ישראל.
מבואר שדיבור הוא קולמוס הלב היינו הוא הדרך בו אנו כותבים כביכול את אשר על ליבנו. ואילו עניין השירה הוא קולמוס הנשמה המבטאת דבר פנימי ועמוק יותר המבטא את רצונותינו הפנימיים.
השיר העשירי, כך מביא המדרש, יהיה “השיר החדש” של הגאולה הסופית, שתמחה מעל פני האדמה כל סבל, כל בורות, כל קנאה וכל שנאה; גאולה בקנה מידה כה גדול, שיידרש שיר חדש – אוצר מילים מוסיקלי חדש לחלוטין – כדי להביע את הכמיהה שהיא תעורר ואת השמחה שהיא תביא.
השיר מבטא את כמיהת עם ישראל שאלוקים יוליך אותנו במהרה אל בית המקדש. השירה של פרשתנו נחתמת בהתייחסות לגאולה הסופית שבה “ה’ ימלוך לעולם ועד”.שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
