במצות צדקה זכינו אפוא שהתורה תכתוב ותנחה אותנו במפורש מה הם סדרי העדיפויות בנתינה.

בפרשת השבוע ישנה התייחסות לדינים שונים שניתנו לעם ישראל מיד לאחר מתן תורה. רובם ככולם מצוות הגיונות ושכליות, המובנות מאליהן.

במצוות הצדקה, המוזכרת בפרשה, מתואר סדר עדיפות באשר לנתינת הצדקה. התורה אומרת “אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה”, אומר רש”י שכאן התורה מגדירה את סדרי העדיפויות של אופן מילוי מצות צדקה, מי קודם למי: “עמי ועובד כוכבים- עמי קודם, עני ועשיר- עני קודם, עניי עירך ועניי עיר אחרת- עניי עירך קודמין”.

בכל הקשור לסוגיית העזרה לזולת, נשאלת השאלה למי ראוי לעזור ראשון? הרי כולם צריכים עזרה כזו או אחרת. אומרת התורה שבראש ובראשונה כאשר האדם נתון במצב בו עליו לבחור בין לסייע ליהודי או לגוי יש להעדיף כמובן את היהודי.

בתוך העם היהודי העני קודם לעשיר,  ובקרב העניים, עניי עירך קודמים לכולם.

במצות צדקה זכינו אפוא שהתורה תכתוב ותנחה אותנו במפורש מה הם סדרי העדיפויות בנתינה.

במידה והתורה לא הייתה מנחה אותנו במפורש, לאו דווקא שהיינו מגיעים לידי אותה מסקנה שעניי עירך קודמין. להיפך, שאנחנו שומעים על יהודי עני שגר במרחקים, טבע האדם לרחם עליו יותר ולסייע לו קודם מאשר עניי עירו.

על דרך זה בעשרת הדברות; חמשת הדברות הראשונות עוסקות במצוות שבין אדם למקום, וחמשת הדברות האחרונות עוסקות במצוות שבין אדם לחברו. בזה שהקב”ה הקדים את המצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו, הוא למעשה קבע סדרי עדיפויות כלדקמן: הכי חשוב זה להאמין בה’, אחרי זה הזהיר על עבודה זרה ועל שבת, ורק ולאחר מכן הזהיר על מצוות שבין אדם לחברו.

בהמשך לכך, עולה השאלה באשר לתחומי החיים הנוספים. איך עלינו לדעת מה הכי חשוב ומה קודם למה. הרי כמה שהתורה תכתוב במפורש כיצד יש לנהוג, תמיד יוצרו מצבים וסיטואציות שונות ומגוונות שיעוררו את הספקות של “מי קודם למי”?!

תחילת פרשתנו מדברת על דיני עבדים, והדבר תמוהה. האם זו הפרשה בה יש לעסוק מייד לאחר מתן תורה?. הדבר תמוהה עוד יותר מאחר וכשבנ”י יצאו ממצרים כולם היו עשירים. אף אחד מהם עוד לא היה עבד. לכאורה היה צריך להקדים לתחילת הפרשה את מה שמובא רק בחלק השני של פרשתנו, כמו המצווה “אם כסף תלוה את עמי” שהזכרנו קודם, “מדבר שקר תרחק”, ו”שוחד לא תקח”. כל אלו הם נושאים שאדם נתקל בהם בחיי היום יום השגרתיים שלו, וכביכול שכיחים ודחופים יותר.

התשובה לכך נמצאת בחומש ויקרא בסוף פרשת בהר: “כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם”. הקב”ה בעצם מצהיר שהוא רואה בכל יהודי כעבד שלו. מה המשמעות של זה? מדוע הקב”ה מעוניין בנו דווקא כעבדים ולא כשכירים?!

עלינו להבין תחילה מהו ההבדל בין שכיר לעבד:

שכיר הוא אדם שעובד שעות מסוימות ביום עבור הבוס שלו וכשהוא מסיים הוא חוזר לביתו וחי את חייו הפרטיים. עבד הוא אדם שכל חייו סובבים סביב האדון שלו, באופן שעליו לשרתו בכל עניין או זמן. זוהי מציאות חייו.

יוצא מכך שהקב”ה רצה בעם ישראל כעבדים שאין להם שום מציאות אחרת מלבד לעשות את רצונו של הקב”ה, ולא כשכירים שיעבדו אותו רק כמה שעות ביממה.

מכך משתמע כי היהדות נעשית “העסק” הפרטי של כל יהודי, לכל החיים, 24 שעות ביממה. במילים פשוטות הקב”ה רוצה שנרגיש שהיהדות ותורה ומצוות יהיו דברים ששייכים לנו אישית.

בהקשר לימינו ניתן להסביר כי, כפי שהתורה אינה מפרטת בכל עניין מהו סדר העדיפויות הנכון והרצוי, כך גם אנחנו איננו יכולים ללמד ולהכין את ילדינו לכל מצב וסיטואציה. עם זאת, מוטל עלינו להנחיל לילדינו את ההרגשה והתחושה שהיהדות שייכת להם, ושזה הדבר הכי חשוב שיש להם בחיים. תחושה וידיעה זו תסייע להם לקבל את ההחלטה הנכונה והראויה בהתמודדותם עם דילמות, בהן יפגשו במהלך חייהם.

אי אפשר לומר בכל רגע נתון מה נכון כעת לעשות. יחד עם זאת, עלינו לזכור שכשם שעבד אינו עושה היפך רצון אדונו, כך על היהודי להשכיל להתנהג כפי רצון הבורא בכל חיי היום יום שלו, מתוך שמחה וטוב לבב.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי