בפרשת השבוע מסופר על מקום שאין בו בעיות של מים – ארץ מצרים. שם לא יורד אף פעם גשם, אלא נהר הנילוס עולה ומשקה את הארץ. אין שם בעיות של שנת בצורת, אין שאלות כמה סנטימטר של גשם ירד ואין חוסר ודאות. הכול ברור וידוע מראש, יש מאגר מים ענק שנמצא בנילוס עם מספיק מים ולכן גם אין דאגות. אז מדוע לנו יש בעיות בארץ ישראל?
התשובה היא, ש”בעיית המים” חוסכת בעיה חמורה יותר – “בעיית האמונה”.
כאשר משהו חסר, זה מזכיר לנו להתפלל אל ה’. כאשר יש בעיות, קשיים וחוסר וודאות – זה גורם לנו לחפש אחר תשובות והנחיות מה’. אנחנו מתפללים, מרימים ידיים לשמים ואומרים תהילים, כי אנחנו מרגישים שהשליטה הוסרה מאיתנו והיא כעת ,בידיים של ה’.
אבל כאשר מסתדרים לבד ולא חסר כלום,עלולים לשכוח עם הזמן שהכול משמים,ובהמשך לכך להפסיק להתפלל ולהאמין. עלולים לחשוב “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. עלולים לחשוב שהכול ניתן לחיזוי מראש.
אם כן, דווקא התלותיות בה’ גורמת לנו להתחבר אליו כל הזמן. הקב”ה משאיר בכוונה בידיים שלו כמה חלקים בפאזל של החיים, כדי שנזכור לבקש ממנו ולהאמין בו. אם הפאזל כולו היה בשליטה שלנו – היינו עלולים לשכוח אותו לגמרי.
זו היא דרכו של האדם – אם לא מזכירים לו, הוא עלול לשכוח.
אחת המתנות הגדולות שהקב”ה העניק לבני האדם, זו המתנה של גשם משמים. הגשם זה אותו חלק בפאזל שהקב”ה השאיר בשליטה שלו. אפילו החזאים המקצועיים ביותר לא מסוגלים לדעת בוודאות מה יהיה מזג האוויר, כמה גשם ירד, אם תהיה זו שנה גשומה או שחונה.
הקב”ה השאיר את הגשם בשליטה שלו,כדי שנזכור אותו כל הזמן ובכדי להזכיר לנו שעלינו להתפלל אליו. כך שכל פעם נצטרך להרים את העיניים והידיים לשמים ולומר: “ריבונו של עולם, אנו רוצים גשם”. כדי שנקדיש לכך ברכה שלימה בתפילה: “ותן טל ומטר לברכה”.
הקב”ה יכול היה לבנות את העולם בצורה אחרת, עם מאגרי מים מוכנים מראש, בלי צורך בגשם משמים. אבל אז, ההרגשה שאנו “מסתדרים לבד” הייתה עלולה להפריע לאמונה.
זו בדיוק הבעיה שהייתה במצרים. לא הייתה שם “בעיית המים”, אבל כן הייתה שםבעייה של אמונה .הנילוס היה מקור החיים של מצרים, לכן סגדו לו והחשיבו אותו לאליל. אמרו המצריים לעצמם: יש לנו את הנילוס, מי צריך את הקב”ה? עם הזמן, התפתחה במצרים תרבות של כפירה, עד שפרעה העיז ואמר “מי ה’ אשר אשמע בקולו”, “לא ידעתי את ה’ “.
וכאשר יש כזו תרבות של כפירה, אין מנוס אלא לתת תזכורת כואבת שיש בעל בית בעולם. הקב”ה החליט לשבור את מצרים ולנפץ את ההרגשה והמחשבה המוטעית “שמסתדרים לבד”. הוא הנחית עליהם את עשרת המכות, כדי ש”ידעו מצרים כי אני ה'”.
אם כן,אין זה פלא שהמכה הראשונה הייתה על הנילוס – להזכיר לכולם שגם מקור מים יציב וקבוע, נמצא בידי ה’.
עלינו להאמין בה’ גם אם חושבים או מרגישים ש”מסתדרים לבד”.
במהלך החיים, יש רגעים של חוסר וודאות ושל קושי, בהם אנו מרגישים צורך להתפלל. לצד זאת יש רגעים שבהם אנחנו “מסתדרים לבד”, ואז עלולים לשכוח שהכול משמים.
כאשר אדם פותח עסק – יש הרבה חוסר וודאות,ובתוך כך עולות שאלות רבות. יבואו קליינטים או לא יבואו, יהיו הכנסות או לא יהיו, העסק יעבוד טוב או לא. באותם רגעים אדם תמיד זוכר להתפלל, לומר תהילים, לבקש ברכות. ברור לו שהכול משמים. אבל אחרי שעובר זמן, העסק כבר עובד מצוין, יש מאגר קבוע של קליינטים ומחזור ההכנסות וההוצאות ידוע מראש – אז הוא עלול לשכוח מאיפה הכול מגיע . באה פרשת השבוע ומזכירה לנו שגם כאשר הכול יציב, הכול מאת ה’.
כאשר אדם חולה, חלילה, הוא זוכר לומר תהילים ולהתפלל. אבל כאשר הוא בריא,נוטים לשכוח שהבריאות מגיעה מה’. באה פרשת השבוע ומזכירה לנו שגם כאשר בריאים, הכול בזכותו של בורא עולם.
יכול אדם ללכת אחרי המדע ולומר שהכול ניתן לחיזוי מראש, ושאין מקום להתערבות אלוקית. יש סטטיסטיקות, יש חוקים קבועים. הכול הולך לפי הטבע. באה פרשת השבוע ואומרת שגם הטבע מגיע מהשגחה עליונה . אם ה’ רוצה, הכול יתנהל כשורה; אבל אם לא,כול עלול להשתבש וכל מה שקורה,קורה כרצונו.
בזמן הזה, לא תמיד אנו רואים את יד ה’; אבל כאשר תבוא הגאולה, נראה בעיניים שלנו את יד ה’, כמו שכתוב “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”. במהרה בימינו .אכי”ר
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
