בפרשתנו מסופר על השליחות שמקבל משה רבינו מבורא עולם, ללכת ולגאול את עם ישראל מן עבודת הפרך במצרים.

שנים ארוכות משה היה רועה את צאן יתרו במדבר. בוקר אחד משה ראה מול עיניו שיח בוער באש והשיח לא נאכל. משה התקרב לראות את הפלא, אז שמע קול מתוך השיח המצווה אותו לחלוץ את נעליו כי המקום שעליו הוא עומד, אדמת קודש הוא. הקול האלוקי המשיך ואמר כי הוא שמע את זעקת ישראל במצרים והחליט להוציאם משם. השליח שנבחר לבצע את המשימה הגורלית הוא משה.

במקום לומר מילה אחת: “הנני”, משה פותח בוויכוח ארוך עם ה’, שנמשך על פני שבעה ימים ובו הוא טוען כי אינו האיש המתאים לשליחות. משה מעלה חמש טענות שונות: 

ראשית, פרעה לא ישמע לאיש קטן כמוהו. שנית, הוא אינו יודע את “שם ה'” ולכן אינו יכול לייצג כראוי את האלוקים. שלישית, בני ישראל לא יאמינו לו ולא יקבלו אותו כמשיח. רביעית, הוא אדם כבד פה ואינו מתאים לשמש בתפקיד דיפלומטי. ולבסוף, משה עובר להציע לה’ כתובות אחרות אליהן ראוי לפנות. כמו אהרן, אחיו הגדול או כל אדם אחר בו יבחר ה’.

שמות ד,יג: ויאמר בי ה’: “שלח נא ביד תשלח. ויחר אף ה’ במשה”. 

רש”י: “שלח נא ביד תשלח” – ביד אהרן (שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן שהיה גדול הימנו, רש”י). דבר אחר: ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד.

משה ביקש לבחור במקומו באהרן, כדי לא להיגרר למצב שבו הוא מתנשא על אחיו הגדול. או בכל אדם אחר בעולם, מפני שבין כך הוא לא יהיה זה שיכניסם לארץ ויהיה הגואל באחרית הימים.

נשאלת השאלה, מדוע סירב משה לבצע את תפקיד המושיע שהטיל עליו בורא עולם ? לאידך מדוע ציווה הקב”ה למשה להיות הגואל ?

רמב”ן ד,יג: הסיבה למשה בכל הסרבנות הזאת, ענוותנותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמור ה’ שלחני, ולא על ישראל להיות עליהם מלך.

מסביר הרמב”ן כי התורה רוצה ללמד עד כמה תנועת המנהיגות הייתה מנוגדת לאופיו של משה. התיאור היחיד שנאמר עליו בתורה הוא: “ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה”. משה היה אדם צנוע מאוד החי בעולם פנימי וכל ההחצנה הכרוכה בהנהגה, הייתה זרה לו לחלוטין.

מצד שני הקב”ה משיב לטענות של משה, על ידי שסיבב שההליכה לקיום השליחות תהיה על החמור ‘שחבש אברהם לעקדת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו’. 

בעקדת יצחק נצטווה אברהם להעלות את בנו לעולה ולא היסס למלא את ציווי ה’ … ומזה מובן בקל וחומר, שאף שיש בשליחות משה נטילת גדולה, עליו ללמוד כיצד לקיים ציווי ה’ בשמחה ובלב שלם. 

בשייכות לטענה השנייה של משה, ‘שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד’, רמז לו הקב”ה שעל החמור הזה עתיד מלך המשיח להגלות, והיינו שהגאולה העתידה היא המשך מגאולת מצרים ע”י משה. ולכן עליו לדעת שהגאולה העתידה היא המשך ישיר ליציאת מצרים ולכן עליו לקבל את המשימה.

אך עדיין משה עצמו לא רכב על החמור, אולם בסוף מעשינו ועבודתנו לאחר עבודה של אלפי שנים בגלות המשיח בעצמו ירכב על החמור, ויותר מזה, כלשונו של רש”י: “עתיד מלך המשיח להיגלות עליו”. כיון שהחמור עצמו יהיה חלק בלתי נפרד מחגיגת ההתגלות של המשיח במהרה בימינו ממש.

מכאן למדים, שלכל אדם במשך חייו יש תפקידים ומשימות המוטלים עליו, לפעמים שלא ברצונו או שנראים שלא כפי יכולתו, עלינו לדעת שאם הוטלה עלינו המשימה עלינו לבצע זאת מתוך שמחה וטוב לבב משום שבעניין זה בחר בנו הקב”ה ובנוסף נהיה חלק מהתהליך טוב שהתחיל דרכנו. הייתי שמח לסיים עם הפיסקה הקודמת שמסיימת בעניין הגאולה או שעדיף להשאיר כך?

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי