בפרשתינו אנו לומדים על הציווי- “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. הקב”ה מבקש מאת בני ישראל שיבנו לו בית. התורה מיד מפרטת מה הם החומרים שבאמצעותם יבנו את המשכן עד שהיא מגיעה ל”עצי שיטים” שמהם צריך ליצור את קרשי המשכן.

מילא החומרים האחרים ליצירת המשכן אינם מהווים בעיה משום שזהב וכסף הם נטלו איתם ממצרים, אבל מהיכן הם השיגו עצים באמצע המדבר? מבאר רש”י: “יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם, וציוה לבניו ליטל עמהם כשיצאו ממצרים” (שמות כה,ה). בשעה שיעקב התיישב במצרים הוא נטע ארזים וביציאתם ממצרים צווה לילדיו לכרות את העצים ולקחת אותם עמם כדי שיוכלו לבנות באמצעותם את המשכן בבוא העת.

נשאלת השאלה לשם מה היה יעקב צריך להטריח את בניו לסחוב ארזים ממצרים, שהם משא כבד ביותר? בדרכם הם שהו ליד מקומות מיושבים ובקלות רבה היה אפשר לשלוח שליחים שירכשו עצים?

מוסבר שיעקב אבינו ידע שיבוא יום והמצב במצרים יחמיר. הוא ידע שעם ישראל יסבול צרות קשות והם יהפכו לעם של עבדים. בנוסף הוא ידע שתצא גזרה של “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו” ושבנ”י יתחילו להתייאש מהגאולה. הם אמנם שמעו לפני שנים רבות שיום אחד הם יצאו ממצרים, אבל בפועל לנגד עיניהם המצב רק הלך והחמיר.

נכון שבני ישראל ידעו מהבטחתו של בורא עולם שיבוא יום והם יצאו ממצרים, ויעלו לארץ (“אנכי אעלך גם עלה”), אך אין זה דומה למראה עיניים. ברגע שהם יראו בעיניהם את העצים, הרי שהדבר יביא להם נחמה בזמן הסבל, שאכן הנבואה הינה אמיתית ומציאותית. וימחיש לעם ישראל את הגאולה העתידה.

זה לא היה הסימן היחידי לכך שיום יבוא והם יצאו מגלות מצרים.

בפרשת ויחי מסופר על יעקב אבינו שלפני פטירתו ציוה על יוסף שיוציא אותו ממצרים ויקבור אותו בארץ ישראל במערת המכפלה. יוסף הצדיק עצמו לעומת זאת, טרם פטירתו, בחר להיקבר במצרים והוא קרא לאחיו ואמר להם שרק בשעה שהם יצאו ממצרים יקחו את הארון שלו איתם.

יוסף נהג כך בדיוק מאותה סיבה שיעקב אביו נטע את הארזים במצרים. יוסף ידע שאם הוא יבקש להיקבר בארץ ישראל וישאיר את עם ישראל מאחוריו – הם יחושו בודדים וגלמודים. יעקב איננו איתם וכעת גם יוסף עוזב אותם והם נשארים לבד בגלות מצרים. לפיכך בחר יוסף להישאר קבור במצרים כדי שבני ישראל יחושו שהוא נמצא אתם בגלותם.

אם כן, בקשה זאת שימשה להם הוכחה ברורה וחותכת שיום יבוא והם יצאו מגלות מצרים..

מדוע אנו צריכים שני סימנים ליציאת מצרים?

התורה קובעת כי כדי שדבר מסוים יהיה בטוח ומוצק צריך דווקא שני עדים (“על פי שנים עדים יקום דבר”).

אכן, אבותינו במצרים לא הסתפקו בסימן אחד על הגאולה, אלא הציבו שתי הוכחות שונות, גם נטיעת הארזים של יעקב וגם ארונו של יוסף.

הארזים של ימינו הם הצדיקים, על כך נאמר “צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה…” אמנם ארזים פיזיים איננו רואים, אך ישנם צדיקים המשולים לארזים, המצויים בכל דור. ארזים אלו, אשר הגלות אינה יכולה לשלוט עליהם, מעוררים אותנו תמיד.

הם נוטעים בליבנו תקווה לקיום בשורת הגאולה, מעודדים אותנו ומזכירם לנו שעוד רגע תיגמר הגלות. החושך הרוחני יהפוך לאור, בית המקדש ייבנה וטוב ושפע יהיה לכולם!. מה שאנו צריכים לעשות זה רק לזרז את העניין, להוסיף במעשים טובים, בלימוד התורה ובתפילה לגאולה ובעזרת ה’ נוכל כולנו יחדיו לצעוד בקרוב לבית המקדש השלישי בירושלים עיר הקודש.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי