בפרשתנו אנו קוראים על המנורה בעלת שבעה נרות, שהיו מדליקים בבית המקדש. אחד מהנרות היה “הנר המערבי” אשר דלק באורח נס, באופן תדיר  24שעות ביממה. בעוד שיתר הנרות דלקו רק בלילה, ה”נר המערבי” היה דולק “תמיד”.

הפרשה מספרת על השולחן בבית המקדש, שעליו הונח “לחם הפנים”: “ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד“. בכל יום שבת היו מניחים על השולחן בבית המקדש שתיים עשרה לחמים. לחמים אלו היו מונחים כל השבוע על השולחן עד לשבת הבאה. בשבת הבאה היו מחליפים את הלחמים הישנים בחדשים, והרי זה פלא! הלחם “הישן”, משבוע שעבר, היה נותר טרי כמו שזה עתה יצא מן התנור (חגיגה כ”ו, ב). הכוהנים היו מתחלקים בלחם הזה, הגרגרנים היו חוטפים חתיכה גדולה ואילו “הצנועין מושכין ידיהם” (יומא ל”ט, א). לפיכך, ישנם יהודים שנוהגים בליל שבת לברך לא רק על שתי חלות אלא על י”ב חלות. חרף אופן חלוקת הלחם, הגמרא מדגישה כי תמיד היה מונח לחם על השולחן- “עד שמושכין את הלחם הישן מן השולחן כהנים מניחין עליו את החדש” (מנחות צ”ט, ב).

ישנו דבר נוסף שהיה “תמיד” בתוככי בית המקדש, והוא המזבח. המזבח היה הדבר החשוב ביותר בבית המקדש (מלבד ארון הקודש), כי עליו היו מקריבים קרבנות, שזו בעצם מטרתו. התורה אומרת “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה” (ויקרא ו, ו). כלומר, על המזבח תמיד צריכה להיות בוערת אש ביום ובלילה. אפילו בזמן המסעות בערה אש על-גבי המזבח. כמו שרש”י אומר בפרשת במדבר “ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות ואינה שורפתו שהיו כופין עליה פסכתר של נחושת” )במדבר ד, י”ג).

מכל המצוין לעיל עולה כי, ששלושת הדברים המשמעותיים ביותר בתוככי בית המקדש (המנורה, השולחן והמזבח) היו “עובדים תמיד“, ללא הפוגה כל זמן שהמשכן, ולאחריו המקדש, היה קיים.

המקום היחידי, שהיה פתוח בכל ימי השנה, היה בית המקדש. אף פעם לא סגרו את המקום לשיפוצים ולא היו שעות קבלה מיוחדות. כל אדם שרצה להקריב קרבן, יכול היה לעשות זאת, כל יום מעלות השחר ועד שקיעת החמה ובמשך ארבע מאות ועשר שנים, “תמיד”!.

בבית המקדש היו מקריבים בכל יום שתי קרבנות ציבור: אחד בבוקר, עם הקרבן הזה היו פותחים את היום. השני בערב, שאיתו היו סוגרים את היום. אחרי הקרבן השני לא יכלו יותר להקריב קרבנות. קרבנות אלו נקראו קרבן “תמיד” היות שהם היו נעשים בכל יום ויום, לא משנה אם זה יום חול, שבת, פסח או יום הכיפורים. “תמיד” הקריבו אותם.

עד כדי כך קורבן “התמיד” היה חשוב שאחת הסיבות לצום שבעה-עשר בתמוז הוא ביטולו ביום זה. הפסקת “התמיד” נחשבה לטרגדיה חמורה ביותר) תענית כו’,ב).

כיום, כשאין לנו את בית המקדש, כיצד אנחנו אמורים למלא את המחסור ב”תמיד”? כיצד עניין מוטיב התמיד שאנו רואים בפרשה בא לידי ביטוי בחיים האישיים שלנו?

דבר מאוד מעניין הוא ששולחן ערוך מתחיל במילים “שויתי ה’ לנגדי תמיד”. בהרבה בתי כנסיות הכיתוב הזה מופיע על גבי העמוד של שליח הציבור או מעל לארון הקודש. הכוונה היא שכל יהודי צריך תמיד לשוות למול עיניו את בורא העולם.

כמו כן כתוב בשולחן ערוך, בסיומו של חלק “אורח- חיים”: “טוב לב משתה תמיד”. משתמע מכך, שיהודי צריך תמיד להיות בשמחה. יש לומר שזה שני ה”תמידים” של יהודי: האחד הוא שה’ נמצא כנגדו תמיד ומביט עליו (“בוחן כליות ולב אם עובדו כראוי”). השני הוא להיות בשמחה תמיד ובפרט שנכנסים לחודש אדר שעליו כתוב ‘מרבין בשמחה”.

שני אלו הם “התמיד” שמלמדת אותנו פרשת השבוע לחיים מאושרים וטובים בכל.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי