קרח תשע”ו

בפרשת השבוע מסופר על קרח, אדם עשיר מאוד, שרצה את תפקיד הכהן הגדול לעצמו. הוא סבר שהוא ראוי לתפקיד יותר מאשר אהרון הכהן. דבר זה הביא אותו למחלוקת נגד משה רבינו, שבסופה נבלע באדמה יחד עם כל רכשו.

רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.(משה ד פרקי אבות)

דווקא בשלוש מידות אלו בולט השינוי השלילי שעשה האדם החוטא בכוחותיו העיקריים, ונבאר:

קנאה – היא שורש החטאים מצד הנפש. כנגד תאוות גופניות: זהו אדם שיש לו רצונות ויצרים חזקים, ואין לו דברים אחרים לפעול בהם מעבר לתאווה גופנית.

תאווה – כנגד חטאי הגוף, אדם שאין לו ‘מצפן פנימי’, עד שאפילו בדברים הנפשיים המדד שלו הוא ‘אחרים’ ולא הוא עצמו. זהו אדם חסר ‘חוט שדרה’ אפילו בדברים אישיים ופרטיים כמו הנפש.

כבוד – הוא השורש לחטאי השכל. השכל בטבעו הוא ‘נבדל’ ואינו מחפש חיזוקים מדברים אחרים. מרדף אחר הכבוד הוא סימן לחכמה מעוותת.

לנפש יש ייחודיות שאינה נמצאת בגוף ובשכל. כשנפשו של האדם שלמה, ופנימיותו בריאה ועצמאית – הוא מסוגל באמצעות הנפש למנוע את הקלקול של הגוף והשכל, אך כשהנפש פגומה – אין לאדם דרך להינצל מחטאי הגוף והשכל, והם מובילים אותו לאבדון.

אדם החוטא מתוך תאווה, כל זמן שמקור הבעיה הוא חוסר איזון בגופו, עדיין יש לו תקנה, כי הוא יכול להתעלות מעל הגוף וכך לא יפגע מעודף רתיחת גופו. אך אם יש בו מידת הקנאה, אזי ריבוי של תאווה יוביל אותו לשקיעה בתוך התאווה בלא יכולת לצאת ממנה.

במקרה שהוא בעל קנאה, הנפש אינה מסוגלת לעצור ולתפוס את עצמה. מילוי תאווה, אף שהוא חטא וכילוי זמן, כל זמן שהנפש מתמלאת מעצמה, ואינה חפצה להיות מה שאין בטבעה, יש לה עוד כוח ולא תאבד בתוך התאווה.

אך עבור בעל הקנאה, שהיא ההיפך ממהותה של הנפש (כי הנפש בטבעה חושבת על מילוי בצורה כנה ופנימית, ובעל הקנאה חושבת נפשו רק על מילוי בשביל סיבות שמחוצה לה) ירידה לתאווה אינה רק חטא זמני, כי אם הידרדרות לאבדון.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי