ט”ו באב
בימי בית המקדש ציינו את טו’ באב כיום שעלה על כולם. ההתרגשות בו הייתה יותר גדולה משמחת חג הסוכות ומהתחדשות של חג הפסח. הימים הטובים ביותר במשך השנה, ש”לא היו ימים טובים כמותם”, היו ט”ו באב ויום הכיפורים, שבהם נערכו חגיגות שידוכים בירושלים וההתרגשות הייתה ענקית.
“אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו … ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה’ היא תתהלל” (תענית כו,ב).
חגיגות הללו היו מיועדות בעיקר עבור בנות מבוגרות שלא נישאו והיה זה מאמץ מיוחד של הקהילה להביא אותם לבניית בית בישראל. (כן ניתן לדייק בגמרא לגבי גברים: “ומי שאין לו אישה – נפנה לשם”). בכך מובנת שבעתיים השמחה וההתרגשות באותם ימים, שהביאו לנישואין של הרווקים המעוכבים בעם ישראל.
בימינו, החגיגה הזו אינה נהוגה (מטעמי צניעות, וכנראה שבימי המקדש היו במדרגה גבוהה יותר) ועדיין מובא בשולחן ערוך סימן קלא: נהגו שלא ליפול על פניהם [אמירת תחנון] בט”ו באב.
נשאלת השאלה, מדוע הוסיפו יום טוב נוסף בעקבות טו’ באב ?
שאלה זו הגמרא מקשה ומביאה שישה אירועים שמחים – שונים לחלוטין זה מזה – שאירעו במהלך השנים בט”ו באב. קשת האירועים מתפרסת על פני יותר מאלף שנים, החל מימי משה רבנו עד מרד ביתר שלאחר החורבן השני. הם כתובים כאן לפי הסדר הכרונולוגי ולא כפי הסדר המופיע בגמרא:
1. יום שכלו בו מתי מדבר
2. יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
3. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל
4. יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו לרגל.
5. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה … רבה ורב יוסף אמרו שניהם: מט”ו באב ואילך תשש כוחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה, לפי שאינם יבשים [ומתליעים] … וקרו לו יום שבירת המגל.
6. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה … אותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תיקנו ביבנה ברכת הטוב והמטיב [ברכה רביעית בברכת המזון] – הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה.
“לא היו ימים טובים כמוהו” מפני שהיום הזה הפך את תשעה באב ויצק את היסודות לגאולה העתידה כל מה שהתקלקל בימי החורבן – תוקן בט”ו באב.
תשעה באב הוא יום נורא שבו אירעו רצף אירועי חורבן בעם ישראל. חורבן הבית הראשון, חורבן הבית השני ודיכוי מרד בר כוכבא – שסתם את הגולל על השיבה לירושלים ובניין בית המקדש. אולם הדברים לא קרו סתם כך. היו שתי סיבות שגרמו לגזירות הקשות ביום הזה:
ראשית, באותו יום שבו המרגלים משליחותם ומאסו בארץ חמדה. שנית, בזמן בית המקדש השני, עם ישראל חטא בשנאת חינם חמורה. ירושלים הייתה מחולקת לקטבים ולקבוצות, פרושים וצדוקים, קנאים ופשרנים, והמחלוקת הגדולה הביאה באופן ממשי לחורבן העיר.
ט”ו באב, היה היום שבו אירע מהפך חיובי בנקודות הללו. א. היום הזה מסמל את גמר החורבן הנורא. ב. ביום הזה הושלמה הכפרה על חטא המרגלים. ג. והחשוב מכול: ביום הזה נוצרה אחדות מופלאה בין כל חלקי העם ואהבת חינם רחבת היקף החליפה את שנאת החינם.
האירוע האחרון שקרה בתשעה באב, הוא מתן היתר לקבורת הרוגי ביתר. בכך הסתיים תהליך חורבן ירושלים וניתן הפתח לחלום על גאולה מחודשת.
סיום מיתת מתי המדבר בט”ו באב, הכריז באופן ברור כי הקב”ה מחל על חטא המרגלים.
ועיקר: כל ארבע האירועים באמצע, הם אירועי אחדות ואהבה בין השבטים: הותרו בנות השבטים להתחתן עם כל השבטים, הותר שבט בנימין לבוא בקהל, והוסר הגבול שחצץ בין שבט יהודה בירושלים לשאר השבטים בשומרון. אולם מעל הכול ומעבר לכול, היה זה אירוע סיום כריתת העצים למערכה, שסימל את האכפתיות ואהבת החינם של יהודים זה לזה.
כאשר יהודי מביע אהבת חנם לחברו, בגלל שהוא בן העם היהודי כמותו, בכך הוא מציף את נקודת החיבור ביניהם וזה מעורר את מחויבות ה’ לעם ישראל.
אהבת החינם שהתגלתה בכל שנה בט”ו באב, היא זאת שמציפה את היותנו בני עם אחד ומעוררת שוב את הבטחת ה’ להוציאנו במהרה לגאולה אמיתית במהרה בימינו.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
בית חב”ד א.ת אשדוד
