נשא

בפרשת השבוע אנו קוראים על שבט לוי שהיו אחראים לנשיאת המשכן וכליו בעת הליכתם במדבר. הם התחלקו לשלוש משפחות: גרשון, קהת ומררי. משפחות גרשון ומררי נשאו את הקרשים והיריעות על עגלות, כלומר נשאו את הבניין עצמו.

על בני קהת נכתב “זאת עבודת בני קהת באהל מועד קודש הקדשים”. מפרש רש”י: “המקודש שבכולן, הארון והשולחן והמנורה והמזבחות והפרוכות וכלי השרת” (במדבר ד’,ד’). דהיינו, הם היו אחראים על החפצים הכי חשובים במשכן והם נשאו אותם על הכתף “כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו” (נשא ז’, ט’).

התורה אומרת שהכוהנים היו צריכים לוודא ולהבטיח שהלויים לא יראו בשגגה את הארון, שכן כל מי שהסתכל על הארון מת. כמו שרש”י מפרש בבראשית את הפסוק “ותקרא שמו לוי”  באומרו:  “על כן– כל מי שנאמר בו על כן מרובה באוכלוסין, חוץ מלוי, שהארון היה מכלה בהם” (כ”ט ל”ד).

הכוהנים היו מכסים את הארון לפני שהלויים ניגשו לשאתו. אכן, בסוף פרשת במדבר אנו קוראים על ההוראה המיוחדת של הקב”ה: “אל תכריתו את משפחות הקהתי מתוך הלווים זאת עשו וחיו ולא ימותו בגשתם את קודש הקדשים אהרן ובניו יבואו ושמו אותם .. ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו” (במדבר ד’ יח,יט’)

לכאורה אין זה מובן מדוע איסור ראיית הארון היה חמור עד כדי כך שזה עלול היה להביא לעונש מיתה רחמנא ליצלן.

המדרש מסביר את הטעם לזה בכך, ש”מי שרואה פני השכינה מתמעט והולך, כן אתה מוצא שבטו של לוי, לפי שהיו רואין את השכינה היו מועטין”. כלומר מאחר ובני לוי היו קרובים לארון הברית, רבים מהם הסתכלו עליו ומתו כתוצאה מכך.

על התופעה הזאת ותוצאותיה אנו קוראים גם במדרש רבה: “מתוך שהייתה האש יוצאת ושפה בטועני הארון היו מתמעטין, והיו כל אחד ואחד רצין (מן הארון) זה נוטל את השולחן וזה נוטל את המנורה וזה נוטל את המזבחות ובורחים מן הארון מפני שהיה מזיקן”.

יש מפרשים שמסבירים שהארון היה מסמל את השכינה. ברגע שאדם הסתכל על הארון הרי באופן טבעי היה מצטייר במוחו איזה ציור גשמי, והרי הקב”ה הוא מופשט ואינו מצויר בשום ציור גשמי. לכן אסרו להביט על מה ‘שמייצג’ אותו בעולם, שכן אז האדם מאבד את הרעיון המופשט ומתחילה להתרקם במוחו צורה גשמית שמדמה שזהו הקב”ה.

כל דבר שמסמל את השכינה עליו להיות מכוסה. הדבר מבטא את העובדה שיש משהו יותר נעלה ועמוק ממה שאנחנו רואים פיזית בעינינו מעבר לפני השטח. כן הוא הדבר בתשמישי קדושה כגון ספר תורה שמכוסה וארון הקודש בבית הכנסת ועוד.

כך גם לגבי כיסוי הראש מובא מהזוהר על הפסוק “החכם עיניו בראשו וכי באיזה מקום נמצאות עיני האדם”, אלא בודאי שכוונת הפסוק היא כפי שלמדנו “לא יהלך בר נש בגילוי דרישא”,  כלומר לא ילך אדם ארבע אמות בגילוי ראש היות והשכינה שורה על ראשו”. הרי שהטעם הפנימי לכיסוי הראש הוא שוב אותו טעם: השכינה שורה על ראשו של האדם וכל דבר שמסמל ומייצג את השכינה יש לכסות.

ההוראה מכך בעבורנו כיום היא שכשמסתכלים על יהודי צריך להבין שהגוף הוא רק כיסוי, כאשר למעשה הנפש היהודית הינה הרבה יותר עמוקה ונעלית מזה. מה שכולנו רואים זהו רק כיסוי לנשמה שהיא ‘חלק אלוקה ממעל ממש’.

כמו שבארון הקודש לא החלק הגשמי הוא העיקר אלא החלק הרוחני, כך גם בנוגע ליהודי. אין לשפוט אותו לפי מראהו החיצוני שהוא הגוף, אלא יש לזכור שמאחורי הכיסוי מסתתר החלק הרוחני שהיא הנשמה שרוצה וצמאה ליהדות.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי