נשא תשע”ד

בפרשתנו מסופר על חנוכת המשכן.

כאשר עמדו לחנוך את המשכן, נשיאי ישראל, שהם המנהיגים של שנים- עשר השבטים, היו הראשונים להקריב את הקורבנות על גבי המזבח.

כשהנשיאים באו להקריב את הקורבנות הם הביאו איתם מתנה למשכן: שש עגלות עשויות מעץ ושנים- עשר בקר. זאת, כדי שיהיה על מה להניח את הקרשים הכבדים של המשכן ואת הכלים וכדו’, מאחר והמשכן עבר איתם ממקום למקום בכל המסעות במדבר עד שיכנסו לארץ ישראל.

רש”י מבאר- “שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום”, כלומר משה רבנו לא שמע על ציווי מהקב”ה לעשות עגלות. יתרה מזו, בתחילת הפרשה, התורה אומרת במפורש שהלויים יישאו את המשכן בעצמם, בני גרשון יישאו את היריעות של המשכן ובני מררי יישאו את הקרשים וכו’.

נשאלת השאלה מדוע הביאו הנשיאים עגלות לסחוב בהם את הקרשים, דבר שלא נזכר כציווי מהקב”ה במקום שהלויים יישאו את המשכן על כתפיהם? שהרי זהו הכבוד והזכות הגדולה ביותר עבורם?! .

נזכיר שבמצרים בני ישראל נשאו את האבנים הגדולות והכבדות ביותר ובנו את הפירמידות (על גבי הפירמידות רואים ציורים של עבדים הקשורים בחבלים ומושכים יחד את האבנים) מכאן, שבודאי שקיימת האפשרות לשאת משאות כבדים במשך כל המסעות במדבר. מאחר ומשקלה של אבן אחת מאבני הפירמידות כבד בהרבה ממשקלו של קרש אחד מקרשי המשכן הרי שניתן לסחבו, אך הדבר כרוך במאמץ לא רגיל בבחינת “עבודת פרך”, בדומה לעבדות במצרים.

בני ישראל הקימו את הפירמידות במצרים, בנשאם אבנים כבדות ביותר, מפני שפרעה העבידם בפרך. כאשר מדובר על ציווי הקב”ה להקים את המשכן ולשאת אותו, בודאי שלא יצווה הקב”ה שיהיה באופן של “עבודת פרך”.

בנוסף אנו רואים, בנוגע לנדבת המשכן, שישנם ריבוי פרטים שלא מצינו בהם ציווי של כיצד להביאם. כאשר בני ישראל באו לתרום הם לא שאלו כל רגע על כל פרט, איך להביא ומה להביא אלא הביאו מעצמם: ש”מרבים העם להביא…”. מאחר שניתן הציווי להביא, השתמשו בשכלם, כיצד לקיים את הציווי בדרך הטבע.

מאחר והובטח לבני ישראל שיכנסו ל”ארץ טובה ורחבה”, עוד לפני הציווי על בניית המשכן, במילא הבינו שלא ישאירו את המשכן במקום שהקימו אותו בפעם הראשונה (במדבר סיני,סמוך להר סיני). היה להם ברור שייקחו אותו בכל המסעות שלהם במדבר עד בואם אל ארץ טובה ורחבה. כמו כן, מכיוון שאין “סומכין על הנס”, מובן מאליו שהיה עליהם להכין ולהביא עגלות שעל ידם יוכלו לטלטל את המשכן ממקום למקום.

הקב”ה אומר למשה “קח מאתם והיו לעבוד את עבודת אהל מועד”, דהיינו הקב”ה מקבל את הרעיון, מדוע? כי ה’ לא רצה שהלויים יעבדו קשה ולא מתוך הכרח וכפיה. אדרבה, אם אפשר להקל עליהם – הקב”ה מסכים שעגלות רתומות לבקר יישאו את המשכן. בנוסף רצה הקב”ה שנשיאת המשכן על גבי עגלות, תתקיים על פי הבנתם “בדרך הטבע” ולא בדרך ציווי כיצד לשאת אותם.

סיפור זה מלמדנו הוראה גדולה וחשובה מאד: עבודתו של יהודי לעשות מהעולם משכן ומכון לשבתו (דירת קבע להיות בה) יתברך, אינה בבחינת עבודת פרך. אמנם ישנם זמנים מיוחדים בהם צריך להיות העניין של מסירות נפש, אבל סדר העבודה הרגיל הוא, שיהודי עושה את התלוי בו, בדרך הטבע . אדם צריך להשתדל לקיים תורה ומצוות לפי היכולת שלו והכוחות שניתנו לו. אז בורא עולם יסייע לו שיצליח למעלה מהמשוער ולא רק כפי המוכרח.

יהי רצון שתיכף ומיד ממש נזכה לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, אז יבנה בית המקדש השלישי, ויתקיים היעוד “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר” .

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות חג שבועות שמח

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי