בכל שנה ושנה, בחג הפסח, קוראים מחדש את ההגדה ומגלים עומק חדש שלא שמנו לב אליו עד הלום. מיד בהתחלת ההגדה נכתב “ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”.
והרי לא מצינו לגבי שום מצוה אחרת תופעה כזאת!
האם משום שמדובר באדם חכם ונבון ישנה מחשבה שמא הוא פטור מעשיית המצוה?
וכי בגלל ידענותו ולמדנותו נפטור אותו ממצות תפילין? מהו החידוש שאעפ”י שכולנו חכמים ונבונים עדיין חייבים אנו לספר ביציאת מצרים?!
סיום הפיסקה “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”, מוקשית אף היא, בדרך כלל בכל מצוה שאתה מקיים, ברגע שהתחלת אותה כבר קיימת אותה. למשל, אין הבדל בין יהודי שיושב עם התפילין חמש דקות ליהודי שיושב עם תפילין חצי שעה לגבי מצות הנחת תפילין.
אילו כאן אנו מוצאים שככל שנרבה לספר, המצווה משובחת יותר?
זאת אכן קושיא גדולה ועתיקה, ורש”י בתחילת פירושו על התורה שואל את השאלה הזאת: “לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בזה ישראל,ומה טעם פתח בבראשית” ?
מדוע התורה מקדישה את כל ספר בראשית ומחצית ספר שמות לסיפורים ורק לאחר מכן פותחת במצוות התורה, כאשר המצוה הראשונה היא “החודש הזה לכם”
למנות את החודשים ואח”כ קרבן פסח וכו’. הרי התורה היא ספר של מצוות והוראות בעבודת ה’ בחייו של יהודי, תורה מלשון הוראה, אם כן מדוע ספר וחצי כתוב על סיפורים?
אלא התורה מלמדת אותנו שהדרך הכי טובה ללמד תורה ליהודי אחר היא באמצעות סיפורים ולפיכך גם התורה מקדימה סיפורים לדברי תורה.
זה מה שבעל ההגדה אומר לנו: בליל פסח יש מצוה לספר את הסיפור של יציאת מצרים. לא די רק בזכירת יציאת מצרים שזו חובה בכל יום, אלא סיפור יציאת מצרים.
באה ההגדה ואומרת להם, אפילו כולנו “חכמים” כמוך, אפילו כולנו נבונים, “מבינים” כמוך, כולנו יודעים את התורה עדיין מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. הואיל וחידושי תורה ורעיונות עמוקים הם נחלתם של יחידי סגולה בלבד, אולם סיפור כולם מבינים, גם אדם פשוט וגם חכם גדול, הסיפור מושך את הלבבות של כולם.
רואים בחוש שכולם זוכרים היטב את הסיפור, אפילו שנים רבות לאחר שסופר יש
בכוחו לעורר את לבבות האנשים.
כך אנו רואים שבמשך הדורות סיפורי התורה וסיפורי צדיקים חיזקו את אמונתם של ישראל בבורא עולם.
סיפור ההגדה מתחיל עוד מ’שבת הגדול’ בו היה הנס הגדול לבני ישראל ועוד לפני כן כפי שכתוב בהגדה.
התורה ידעה שהדרך הטובה ביותר לשמר את המסורת של העם היהודי הוא באמצעות סיפורים, לכן התורה פותחת בסיפורים רבים. כן את יציאת מצרים, שזהו הדבר החשוב ביותר ביהדות, מעבירים מאב לבן על ידי הסיפור.
בפסח יש מצוה לספר ובאמת זוהי הוראה לכל אחד ואחד מאיתנו. כל אדם צריך לספר סיפורים, לבני משפחתו, לילדיו, למכיריו ולתלמידיו, ולכל מי שמעוניין לשמוע אותו ויש לו השפעה עליו. לפיכך נאמר על סיפור ההגדה “כל המרבה – הרי זה משובח”.
חג שמח 🙂
הרב יעקב סוסי
