פרשת השבוע “נצבים וילך”

בפרשתנו אנו קוראים שמשה מכנס את כל בני ישראל, מטרת הכינוס היא לכרות ברית ניצחית בינינו לבין הקב”ה. “אתם נצבים היום כלכם. . לעברך בברית ה'”. אחר כך ממשיכה  התורה “ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת . . כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה’ אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום”.

כלומר החידוש בפרשתנו הוא, שהקב”ה כורת ברית לא רק עם אלו שחיו באותו דור אלא “ואף דורות העתידים להיות” (רש”י).

כולנו יודעים שברית זה מעין חוזה שנכרת בין שני צדדים. למשל, זוג שמתחתנים הם באים בברית הנישואין, כי שניהם כרתו ברית לחיות יחד.

לכאורה זה לגמרי לא מובן, מילא אלו שחיים באותו הדור הרי הם הסכימו לברית, הם עמדו למרגלות הר סיני ואמרו “נעשה ונשמע”. אבל איך אפשר לחייב בברית עם דורות שעדיין לא נולדו ולא באו לעולם?

להבנת העניין מסביר בעל העקדת יצחק (בפרשת נצבים) ביאור נפלא, כך הם דבריו: הברית הזאת אינה דומה לחוזה שנחתם בין שני צדדים. הכוונה בברית המדוברת כאן היא, שהקב”ה הטביע בטבעם של בני ישראל אשר הם מרצונם החופשי ירצו תמיד להיות יהודים.

משל למה הדבר דומה? בשעה שה’ ברא את העולם, הוא ציוה את המצוה הראשונה לאדם וחוה שהיא “פרו ורבו” – לא היתה זו רק מצוה גרידא אלא הוא ברא בטבע העולם את האינסטינקט הזה שאדם רוצה שיהיו לו ילדים. למעשה זהו אינו ציווי שאדם צריך להכריח את עצמו לעשות, אלא להיפך, כל בן-אדם בעצם טבעו ותולדתו רוצה ללדת ילדים. בכך ה’ הבטיח את קיום העולם.

כך גם בקשר לעם היהודי, הוא לא רק ציווה אותנו להיות יהודים ולקיים מצוות, אלא יתרה מזו, והוא העיקר, הוא הכניס את זה בטבע של היהודי, רצון זה הפך להיות חלק מטבעו, להיות יהודי שקשור לקב”ה.

נכון שתמיד יהיו יחידים שיבחרו לעשות היפך טבעם ולא ירצו להיות שייכים לקב”ה, אבל עם ישראל כעם וכקולקטיב ישאר לעולם, משום שזה לא דת או פילוסופיה שאדם צריך להגיע למסקנה לקבל את זה, אלא מדובר באינסטינקט בסיסי וטבעי, זוהי “תאווה” של יהודי שהוא רוצה להתחבר ולהיות שייך לקב”ה.

זהו הפירוש של הברית שה’ כרת עם בני ישראל, לא מדובר רק בחוזה גרידא, אלא הרבה יותר מזה – הוא הכניס את זה ב’גנים’ של כל הדורות הבאים, ממש כמו אותו רצון עז שיש לנו לחיות וללדת ילדים – אותו רצון יש לנו להיות ולחיות כיהודים.

ביום הראשון של ראש- השנה אנו קוראים בהפטרה את הסיפור של חנה אמו של שמואל הנביא. היא באה לשילה ועמדה במשכן והתפללה לה’ והבטיחה שאם יהיה לה ילד – היא תקדיש אותו לה’ לכל ימי חייו והוא יהיה נזיר. ואיך חנה יכלה להבטיח מראש?

כך היא אכן עשתה בפועל, אחרי שהיא זכתה ונולד לה בן היא קראה לו שמואל, ואחרי שהוא גדל קצת היא הביאה אותו לשילה, באה לעלי הכהן ואמרה לו “אל הנער הזה התפללתי . . וגם אנכי השאילתיהו לה’ כל הימים” (שמואל א, א).

אמנם נכון שאמו חנה הקדישה אותו לה’ ועשתה ממנו נזיר, אבל בסופו של דבר זה היה תלוי בשמואל עצמו, ואם הוא באמת לא היה מעוניין בכך – ההבטחה שלה לה’ לא היתה יכולה לחייב אותו להיות נזיר משום שזה היה בלי הסכמתו. למזלה של אמו, שמואל לא רק שהוא היה נזיר עולם אלא יותר מזה הוא היה מגדולי הנביאים והוא אכן הקדיש את כל ימיו לה’.

זהו ההסבר הפשוט מדוע אנשים מגיעים לבתי הכנסת בראש השנה ויום הכיפורים, אפילו אם הם חושבים שהם לא שומרי מצוות או הדוקים . ההגעה לבית הכנסת נובעת מהאינסטינקט היהודי שחבוי בתוך כל אחד מאתנו ורוצה להיות שייך לעם היהודי ולדרכי התורה ומצוות .

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה

שבת שלום

הרחבה

לאמא היהודיה יש אינסטינקט טבעי להחליט עבור הבן שלה מה הוא עתיד לעשות כשיגדל. ישנן אמהות יהודיות רבות שמוכנות להשבע שהבן שיוולד להן עתיד להיות רופא או לפחות עורך- דין, ובמצב הגרוע ביותר הוא יהיה רואה חשבון. בהרבה מקרים נבואתן מתממשת ומתגשמת בפועל. מאיפה שואבות הנשים הללו את החשיבה הזאת להחליט עבור הילד שעדיין לא נולד מה הוא יעשה בגיל ארבעים?

השאלה הזאת היא שאלה מאוד פרקטית, שכן ישנם הרבה הורים שמאמצים ילדים לא יהודיים ומגיירים אותם, לכאורה גם פה ישנה אותה שאלה – איך אפשר לגייר תינוק ולהפוך אותו ליהודי בלי לשאול אותו לרצונו? מכניסים אותו בעל כרחו לתוך עַם יהודי עִם היסטוריה שמלאה בצרות ורדיפות, עִם דת שיש בה כל כך הרבה מצוות שהוא יצטרך לקיים, יהיה אסור לו לאכול מאכלים לא כשרים, ביום כיפור הוא יצטרך לצום, בפסח עליו לאכול רק מצות ותפוחי אדמה וכו’ וכו’,

חיובים ואיסורים בלי סוף.

מי אמר שהוא בכלל רוצה את זה, לכאורה זאת ממש “כפיה דתית”, כופים את הדת שלנו על אחד שבכלל נולד לעם אחר, רק בגלל שהוא לא יכול להתנגד!

מבואר בהלכה שזהו למעשה גיור על תנאי, מגיירים אותו על “דעת בית דין”. זאת אומרת, שבית הדין מחליט שלטובת הילד מוטב שהוא יגדל כיהודי. אבל אכן בשעה שהילד גודל ומגיע לגיל בר- מצוה או בת-מצוה אזי “יש בידו למחות”, אם הוא מחליט בגיל שלש עשרה שהוא לא מעוניין להיות יהודי – הוא לא חייב להיות יהודי.

ברגע שהוא עשה בר- מצוה או בת-מצוה הרי בזה הוא גילה את דעתו במפורש שהוא רוצה להיות יהודי, ואז הוא בעצם מסכים עם הגיור שעשו לו בתור ילד קטן.

זה מה שאירע עם שמואל הנביא, נכון אמנם שאמו חנה הקדישה אותו לה’ ועשתה ממנו נזיר, אבל בסופו של דבר זה היה תלוי בשמואל עצמו, ואם הוא באמת לא היה מעוניין בכך – ההבטחה שלה לה’ לא היתה יכולה לחייב אותו להיות נזיר משום שזה היה בלי הסכמתו. למזלה של אמו, שמואל לא רק שהוא היה נזיר עולם אלא יותר מזה הוא היה מגדולי הנביאים והוא אכן הקדיש את כל ימיו לה’.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי