פרשת שלח לך

בפרשתינו אנו קוראים על סיפור המרגלים. משה רבינו שלח שנים- עשר נשיאי העדה, לבוא ולספר לעם ישראל במדבר מה ראו, וכיצד כדאי לכבוש את הארץ.

המרגלים חזרו אחרי ארבעים יום, וסיפרו שהארץ היא אכן “ארץ זבת חלב ודבש”, אך, מאידך, העם הוא עז וחזק והוא יושב בערים בצורות, ובנוסף לכך הם ראו את הענקים שאין סיכוי כנגדם.

כלב בן יפונה שהיה אחד מהמרגלים, מיד מפסיק אותם ומכריז “עלה נעלה וירשנו אותה”, כלומר אנחנו בהחלט יכולים לכבוש את הארץ ללא שום פחד וחשש.

אולם חבריו לא שינו את דעתם, ומיד הם ממשיכים עם המסקנה שלהם: “לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו”. למשמע הדברים, העדה כולה מתלוננת על משה ואהרן, לאמור: “לו מתנו בארץ מצרים” – יותר טוב למות במצרים או במדבר מאשר למות בחרב בארץ ישראל, והמסקנה הבלתי נמנעת היא: “נתנה ראש ונשובה מצרימה”.

התגובה של משה ואהרן לנוכח כל התלונות הללו: “ויפול משה ואהרן על פניהם” – הם נפלו על פניהם קבל עם ועדה! משה ואהרן אחרי ששלחו את המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ ולא היו יודעים מה לעשות ולא הגיהו בכלל.

רק בהמשך כתוב שיהושע  הצטרף לכלב ואמר “טובה הארץ מאוד מאוד”.

נשאלת אפוא השאלה, אם-כן מדוע משה, או לפחות יהושע, לא אמרו מאומה ובחרו לשתוק?

הגמרא אומרת, שיהושע אכן ניסה לומר משהו עוד לפני שכלב פתח את פיו, אבל עם ישראל מיד צעק לעברו, אתה מחפש את טובת עצמך, ברצונך להיכנס לארץ כדי להיות מנהיג, אתה לא מחפש את טובתינו! 

זוהי אם-כן גם הסיבה מדוע משה ואהרן לא יכלו לומר דבר. ראשית הם בכלל לא היו בארץ , ולכן אין להם זכות דיבור כדי לנחם את העם, הרי המרגלים חזרו משם וסיפרו את מה שהם שראו. בנוסף לזה, משה, אהרן ויהושע הם שתמיד הבטיחו לעם ישראל להיכנס אל הארץ המובטחת, ואם-כן אי אפשר לסמוך עליהם, מאחר ויכול להיות שהם “נוגעים בדבר”, היינו יש להם סיבה צדדית לתמוך בעלייה לארץ.

כלב לעומתם, היה נטול תפקידים, הוא לא היה חלק מההנהגה, אלא אובייקטיבי לחלוטין, הוא הגיע כאדם מבחוץ. ולכן דוקא לדברי כלב הם היו מוכנים להקשיב, דוקא הוא היה זה שהצליח לדבר והביא רוח של אמונה בה’ שאכן הם יצליחו לכבוש את הארץ.

רואים זאת גם מדברי הקב”ה בהמשך הפרשה, “ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ”. הובטח לו שיכנס לארץ. כך אנו מוצאים גם בפרשת דברים, כשמשה חוזר ומספר את סיפור המרגלים נאמר: “זולתי כלב בן יפונה הוא יראנה . . יען אשר מילא אחרי ה'”.

ההוראה והמסקנה מהאמור, בדומה לכלב בן יפונה, אדם הרוצה לומר דבר ,עליו להיות נטול רצונות אישיים כדי שדבריו יתקבלו, מאחר שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, פירוש כאשר אדם אומר דבר מסוים לטובת הזולת ומורגש שהדברים לטובת השני, אז הדברים בודאי יתקבל אצל הזולת.

 שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי