בלק תשע”ג

בפרשתנו אנו קוראים על בלק מלך מואב שפוחד שעם ישראל ישמידו אותו. הוא יודע היטב שבכח הצבאי הפיזי שלו הוא לא יצליח להלחם בהם ולהכריע אותם, מאחר שהם כבר הרגו את סיחון ועוג.

בלק מגיע למסקנה שכוחם של ישראל נעוץ ללא ספק באישיותו של המנהיג משה רבינו. לכן גמלה בלבו ההחלטה להלחם בישראל בדיוק באותה שיטה. הוא פונה לנביא אומות העולם ששמו בלעם, שהיה באותה רמה של משה, וביקש ממנו שיבוא לקלל את עם ישראל.

כשמעיינים בפסוקים הראשונים מגלים דבר פלא: בלק שולח מסר לבלעם “הנה עם יצא ממצרים . . ועתה לכה ארה לי את העם הזה”, הוא לא קורא לעם הזה בשמו, כביכול מדובר באיזשהו עַם עלום שם.

גם כשה’ בא אל בלעם בחלום ושואל אותו “מי האנשים האלה עמך” הוא מצטט את דברי בלק: “הנה העם היוצא ממצרים”, שוב פעם “עם” ללא שם. גם הקב”ה בתשובה שלו לבלעם משתמש באותה מטבע: “לא תאור את העם”.

נשאלת השאלה וכי בלק לא ידע את השם של העם הזה, הרי כבר בקריעת ים סוף שהתרחשה ארבעים שנה קודם לכן כתוב: “אילי מואב יאחזמו רעד” – כולם ידעו ורעדו מישראל. פרעה אמר “הנה עם בני ישראל רב ועצום”, השם “ישראל” היה שם ידוע, ובודאי שהשם “עברי” היה מפורסם.אם כן מדוע בלק התעלם משם ישראל? אפילו יוסף כשישב בכלא כילד בודד אחד במצרים, כינו אותו כולם בשם “עברי”, כלומר, שהשם הזה היה מפורסם.

להבנת העניין נקדים ונראה שגם בתורה אנו מוצאים הנהגה כזאת. מסופר בתלמוד על אחד מגדולי התנאים שחי בתקופת חורבן בית שני, שהיה בר פלוגתא של רבי עקיבא, קראו לו אלישע בן אבויה. ביום מן הימים כפר הלה ביהדותו והפך לאפיקורוס. מאז הוא נקרא בתלמוד בשם “אחר”. בתלמוד מסופרים אודותיו כמה סיפורים אבל לא קוראים לו בשמו המפורש.

יתרה מזו: הגמרא מספרת שפעם תלמידו רבי מאיר אמר לו “חזור בך” הגיע הזמן שתחזור בתשובה, ענה לו רבו לשעבר: “שמעתי מאחורי הפרגוד” דהיינו שהוא שמע בת קול מלמעלה, “שובו בנים שובבים חוץ מאחר” (חגיגה ט”ו, א). הרי שאפילו הקב”ה קרא לו בשם “אחר”.

המפרשים מסבירים שבלק לא רצה להכיר במציאות הזאת שנקראת “עם ישראל” או “עברים”, השם הזה מסמל שזהו עם שיש לו הגנה מיוחדת מהקב”ה, זהו עם ששונה מכולם, שמאמין בה’ אחד ולא עובד שום עבודה זרה.

בפועל בלעם בא לקלל את עם ישראל ונמצא מברך אותם, הברכות הכי טובות שעם ישראל קיבל יצאו מפיו של בלעם, לא רק פעם אחת אלא שלשה פעמים. בכל פעם שהוא בירך אותם הוא הזכיר אותם בשתי השמות, גם בשם המפורסם פחות “יעקב” וגם בשם המפורסם יותר “ישראל”.

בנבואה הראשונה הוא אומר “מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל” – מי יכול לספור את מספר המצוות והילדים שיש לישראל. עם ישראל עושה כל כך הרבה מצוות, כמו שאי אפשר לספור עפר, כך לא ניתן לספור כמה מצוות הם עושים.

בנבואה השניה הוא שוב מזכיר את שתי השמות: “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל” – הקב”ה לא רואה שום דבר רע בעם ישראל, זה לא שהם לא עושים שום דבר רע, אלא ממש כשם שהורים מתוך אהבתם לא רואים שום חסרון בילדים שלהם, כך גם הקב”ה לא רואה חסרון בעמו.

בנבואה השלישית אנו קוראים את הפסוק המפורסם שבו הוא שוב מזכיר את שני השמות “מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל”. הוא משבח את חיי המשפחה והצניעות של עם ישראל, עד כמה מוסד המשפחה היה היסוד לקיום של עמנו במשך כל הדורות.

פרשת בלק, זהו סיפור של אדם שרצה להפריע ולהחריב את עם ישראל ובסופו של דבר דוקא מזה יצא הדבר הכי טוב. לא רק שה’ הפר את מחשבתו הרעה והוא לא הצליח להזיק לעם ישראל, אלא יתרה מזו, בעצם העובדה שבלק שכר את בלעם, הוא גרם “שיהודים יתברכו בברכות נעלות ביותר.

המסר לגבינו הוא שאם יש מישהו בעולם שמעוניין להזיק לנו ולהרוס אותנו הרי לא רק שהקב”ה ישמור עלינו ממנו, אלא עוד יותר מזה: הקב”ה יגרום לכך שהוא בעצמו יביא ברכה מרובה לעם ישראל.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי