בפרשת ‘מטות’ דנה התורה בסוגיית ה’נדרים’ ובדרכי ביטולם. ‘נדר’, בנידון זה, הוא איסור שהאדם מטיל על עצמו בבחירתו החופשית. כתוצאה מהנדר נאסר עליו דבר שמצד עצמו אין הוא אסור כלל.

כדברי המשנה (אבות,יג’): “נדרים  סיג לפרישות”, כאשר הנדר בא מתוך רצון לעבוד את ה’ ולהתקרב אליו יותר, הוא נחשב במידת מה כדבר חיובי מאחר והדבר מבטא את רצון האדם לקיים את מה שנאמר “קדש עצמך במותר לך” ובכך להתנתק מהתענוג בדברים הגשמיים.

מטרת התורה והמצוות היא לקדש את חיי החולין. כשיהודי אוכל , או נהנה מכל דבר אחר בעולם ובכוח זה הוא עובד את ה’, הוא מחדיר את אור הקדושה לתוך המציאות החומרית, שזו בעצם מטרת הבריאה כולה “- לעשות לו יתברך דירה בתחתונים”.  יתרה מכך, חובת האדם לעסוק בדברים שהם פחותים ממנו, דומם, צומח , חי , בכדי שעל ידם גם כן יתקדש העולם.

לאור זאת, כשהאדם נודר נדר ומדיר את עצמו מדברים שונים שקיימים בעולם, הוא פועל, לכאורה, נגד התורה עצמה.  התורה התירה לו את הדברים הללו כדי שיוכל לקדשם ואילו הוא בורח מהתפקיד ואוסר אותם על עצמו!

נשאלת השאלה, האם לא די לנו במה שאסרה התורה עצמה? לשם מה לנו להוסיף איסורים וסייגים משל עצמנו ?

מבואר, אם האדם עומד בדרגה רוחנית נאותה, אין לו שום סיבה לנדור נדרים. הואיל ויש לו הכוחות לקדש את המציאות הגשמית ולהעלותה לקדושה, אל לו לברוח מפניה, אלא עליו להשתמש בה לעבודת ה’. לכן מצאנו צדיקים גדולים שהשתמשו בדברי פאר ומותרות, שכן הם ידעו כיצד להעלותם לקדושה ולנצלם לעבודת ה’ .

לעומת זאת, מי שסטה מדרך הישר וכשהוא בא במגע עם ענייני העולם הזה אין הדבר נעשה אך ורק לשם שמים, אלא יש לו גם תאווה אישית וחומרית, לא תמיד הוא יכול להעלות את הדברים לקדושה, ואף קיימת סכנה שהם ידרדרו אותו למטה. לכן מותר לו ואף מומלץ לו לאחוז בעניין הנדרים כדי לשמור על מצבו הרוחני.

עיקרון זה מסביר גם את האיסורים והסייגים שהטילו חכמי ישראל במשך הדורות על העם היהודי.

בזמן שבית המקדש היה קיים והקרין את אורו הרוחני לא היה צורך בסייגים אלה. ליהודים היו את הכוחות להתגבר על חומריות העולם ולהחדיר בו את אור הקדושה. אבל משחרב בית המקדש, חלה ירידה כללית בעולם.

ירידה שהעמיקה עם התגברות חושך הגלות. שוב לא היה ביטחון שהעם היהודי יצליח לשמור על מעמדו הרוחני הגבוה, ועל כן חז”ל, ובמשך הדורות גדולי ישראל שלאחריהם, הוסיפו איסורים וסייגים נוספים מעבר למה שהתורה מחייבת. וכן מדור לדור, ככל שגבר החושך , כך הוסיפו יותר ויותר חומרות גדרים וסייגים.

מבחינה זו אכן מעידים הנדרים והסייגים על נחיתות מסוימת, שכן אילו עמדו כל  הדור בדרגה הרוחנית הנאותה לא היה נזקקים להם.

לכן, מיהו שיש בכוחו להפר נדרים? רק מי שמעמדו הרוחני גבוה יותר משל הנודר (אב לעומת בתו; חכם; בית- דין וכו’). מכיוון שהוא עומד בדרגה גבוהה יותר, יש

בכוחו להפר את הנדר שבא כתוצאה ממצב נחות וירוד.

הוא נותן כוח גם ליהודי שנמצא במצב ירוד יותר לבל יזדקק לנדר ואדרבה, שיוכל לחיות ולפעול בתוך העולם ולהעלותו לקדושה .

כשם שיש הבדלים בין הדורות בכללות , כך יש זמנים שונים אצל כל אחד. יש זמנים שבהם מאיר אצלו קשר חזק לבורא עולם , ואז אין לו לחשוש  מהתעסקות עם ענייני העולם הזה, ויש זמנים שבו שורר ‘חושך’ כביכול אצלו ואז עליו לקבוע גדרים וסייגים, לפרוש ולהימנע  מריבוי דברים גשמיים, אפילו דברים המותרים, משום שעלולים להטותו ולהורידו.

על ידי התחזקות בעניין זה נזכה לגאולה האמתית והשלימה.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי