קרח תשע”ד

בפרשתנו אנו קוראים על קורח, שהיה בן דוד של משה רבינו, בנוסף לכך, מסופר שהיה איש עשיר מאוד (סנהדרין ק”י, א).

קורח אסף כמה אנשים, ובא עימם למשה ודרש לדעת מדוע הוא מינה את עצמו להיות מלך ואת אחיו אהרן לכהן גדול, באומרו: “כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה'”. הרי כולם חשובים “לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה’ אלקיך, כל העדה שמעו” (רש”י). אז מדוע אתם מחשיבים את עצמכם יותר מכולם, אנחנו כולנו אותו דבר.

בפועל, מה שבאמת קורח רצה זה שמשה ימנה אותו בתור כהן גדול. הוא הרגיש שזה מגיע לו יותר מאהרון, שהרי הוא גם מיוחס וגם עשיר אז בוודאי שהכול שייך לו.

משה מצידו, מיד מנסה לשכנע אותו ומסביר לו ולבני לווייתו שגם להם אלוקים נתן תפקיד. הרי הוא מינה אותם ללויים ולאלו יש תפקיד מסוים למלא ומעמד מיוחד בתוך עם ישראל. אך הם לא השתכנעו ואפילו לא הסכימו לדבר עימו.

כתוצאה מכך הם נענשו: “ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם .. ואת בתיהם… ואת כל הרכוש” (במדבר ט”ז, ל). קורח וכל הפמליה שלו נבלעו חיים באדמה ולא רק זה אלא התורה מדגישה שגם כל רכושו ירד לטמיון.

נשאלת השאלה מדוע באמת רכושו של קורח ירד לשאול, בפרט שיש ציווי על איסור של “בל תשחית”?

ביאור העניין, מפרש הספורנו על הפסוק “ואת כל הרכוש”- “שלא יזכו שיהנו צדיקים בעמלם כענין נפלה סלע מחיקו ומצאה עני ונתפרנס  בה”. כלומר, אם אנשים היו נהנים מכספו של קורח הרי, שגם שלא בחייו, הוא היה זוכה  למצווה. היות שקורח חלק על משה רבינו, הקב”ה לא רצה שתהיה לו את הזכות הזאת ולכן הוא נבלע ביחד עם כל רכושו.

בספר מדרשי הלכה המכונה הסִפְרֵי,  מוסבר על מצוות שכחה. שם נכתב שאם עשיר איבד סלע – מטבע, ואפילו הצטער על כך שאיבד, ובפועל מצא את המטבע הזה עני שקנה בזה אוכל כדי להחיות את נפשו- מעלה עליו הכתוב שקיים מצוות צדקה, אף שלא נתכוין לקיים מצוות צדקה. מאחר וביהדות מה שנחשב בעיקר זה המעשה בפועל ממש.

אם כן, האדמה פתחה את פיה וכילתה את קורח ואת כל רכושו על מנת שתימנע ממנו הזכות לקיים מצוות, גם ללא כוונה תחילה ולאחר מותו.

מאידך, בסופו של דבר לקורח כן הייתה זכות גדולה. התורה מספרת בפרשת פנחס “ובני קרח לא מתו” (במדבר כ”ו, י”א). בשנים האחרונות הם עשו תשובה ונצלו, ומהם יצאו אנשים גדולים מאוד כמו שמואל הנביא שהיה מיוצאי חלציו, ובנוסף לכך בספר תהלים ישנם אחד עשר מזמורי תהלים שנאמרו על ידי “בני קרח”: למנצח לבני קרח וכו’.

כך מוכיח ר’ צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק), שחייב להיות יסוד של אמת באמירה זו של קורח, שאם לא כן התורה לא הייתה כותבת את דבריו, או מזכירה מפורשת טענות שאינן אמת. אלא שהרעיון הזה של “כל העדה כולם קדושים” עתיד להתגלות לעתיד לבוא. עניין זה רמוז בדברי האר”י ז”ל ששמו של קורח רמוז בסופי תיבות של הפסוק: “צדיק כתמר יפרח“, דהיינו שאמירתו של קורח תהיה צודקת לעתיד לבא.

לסיכום, מפרשה זו אנו למדים כי בסופו של דבר הילדים יכולים להציל אפילו אדם כמו קורח, מאחר והם קיימים בעולם בזכות הוריהם וכל מעשה טוב שהם עושים מזכה את ההורים.

ההוראה מהאמור היא כי, הזכות לתת צדקה גדולה היא. אדם התורם כסף למטרות קדושות, זכות זו שומרת עליו ומלווה אותו, גם לאחרי המאה ועשרים שנה. מעבר לכך חובה עלינו להשקיע בחינוך היהודי של הילדים, כדי שהמצות והמעשים טובים שהם יעשו יחשבו לזכות ההורים בבוא היום.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי