בפרשתינו אנו קוראים את הסיום המשמח של הפרשיה שבה נמכר יוסף, כאשר יוסף מתוודע אל אחיו ואומר “אני יוסף” ונופל על צווארי אחיו ועל צווארי בנימין ובוכה, ובנימין בוכה על צוואריו.
לאחר מכן מבקש יוסף מאחיו שידיעו לאביו שהוא בחיים ומבקש שיביאו לו את אביו, “מהרו ועלו את אבי ואמרתם אליו .. רדה אלי” וכו’, לאחר מכן מסופר בפרשה שיוסף נתן לכל אחיו חליפות שמלות “ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות”.
שלומדים זאת עולה תמיהה גדולה: כיצד זה שיוסף מגלה חיבה יתירה לבנימין יותר מאשר לכל אחיו, הרי בכך הוא עלול לעורר את קנאתם של שאר האחים?! האם יוסף לא למד מהנסיון שלו עצמו, כאשר אביו הפלה אותו לטובה ועשה לו כתונת פסים ובכך עורר את שנאתם של שאר האחים כלפיו!
להבנת העניין נבאר זאת על פי דו-שיח שהתקיים בין יוסף לבנימין כפי שאנו קוראים אותו בדברי רש”י בפרשת מקץ על הפסוק “כי נכמרו רחמיו”, אומר רש”י – “שאלו אם יש לך אח מאם, אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא, (יש לך אשה אמר הן), יש לך בנים אמר לו יש לי עשרה, אמר לו ומה שמם אמר לו בלע בכר וכו’, אמר לו מה טיבן של שמות הללו, אמר לו כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו, בלע שנבלע בין האומות, בכר שהיה בכור לאמו, אשבאל ששבאו אל (שנשבה מאביו והלך לו), גרא שנתגייר באכסניא (שהוא גר באכסניות ונעשה גר בארץ אחרת), נעמן שהיה נעים ביותר אחי וראש אחי היה וראשי היה, מופים מפי אבי למד (שהיה יפה מאד), וחופים שלא ראה את חופתי ולא ראיתי אני חופתו, וארד שירד לבין האומות, מיד נכמרו רחמיו”.
כשיוסף נמכר לעבד היה בנימין בסך הכל בן תשע שנים, ובמשך כל השנים הללו הוא לא הפסיק לחשוב על אחיו יוסף והצרות שאירעו לו, עד כדי כך שהוא ביטא את הצער הגדול שהוא היה אפוף בו במשך כל השנים בשמות בניו שזהו דבר משמעותי ביותר לכל משך ימי חייו של האדם, ואת כל עשרת ילדיו הוא קרא בשמות כאלו ששיקפו וביטאו את המצב הזה.
כל שם ביטא בצורה אחרת את הגעגועים והצער שקיננו בו מאז היותו ילד קטן. הוא היה מעוניין שבכל פעם שהוא יזכיר איזה שם של אחד מילדיו זה יזכיר לו את אחיו שאותו לא ראה מגיל תשע!
זאת אומרת שאע”פ שכבר עברו עשרות שנים מאז שראה אותו בפעם האחרונה, כשהוא היה צריך לקרוא שמות לילדיו, הוא לא נתן להם שם אחרי הסבא הגדול שלו אברהם אבינו או שם מסוים אחר שביטא מאורע מסוים שהתרחש בחייו כמו שאנו מוצאים אצל רחל ולאה, אלא הקדיש את שמות כולם על שם אחיו, ואשתו הסכימה לכך.
כשיוסף שמע את זאת מפי בנימין, נכמרו רחמיו ורצה לבכות וכו’. לפיכך בשעה שיוסף חילק מתנות לאחיו היה זה דבר טבעי ומתבקש מאליו שהוא יעניק לבנימין יותר, וכל האחים הבינו זאת (ולכן זה לא עורר קנאה אצלם), משום שבנימין במשך כל חייו ‘חי’ ו’נשם’ את יוסף, עובדה שהוא הקדיש את כל שמות ילדיו לזה, וזהו אפוא היחס ההדדי שהוא קיבל מאת יוסף.
דבר זה כתוב כבר במדרש (שכ”ט בראשית מ”ה כ”ג) “ולבנימין נתן שלש מאות כסף בשביל עשרת בניו שקראם על שם חיבתו, שלשים לכל אחד מהם”.
מהי ההוראה מכך עבורנו?
כאשר אוהבים מישהו או משהו, מעוניינים להזכר בזה על כל צעד ושעל; לכן, למשל, אצל יהודים נותנים תרומות במספר 18 כי זה מזכיר “חי”. כך בכל דבר שאנחנו עושים בחיינו יש לקשר זאת עם סממן יהודי כלשהו שיזכיר לנו את היהדות שלנו. כדאי אפוא להשתמש בסממנים ובמספרים יהודיים כמו 13 שזה מסמל “בר מצוה” או המספר 26 שזוהי הגימטריא של שם ה’;
כך אנו צריכים לעשות שכל פעולה שגרתית ו’אפרורית’ שלנו בחיינו היומיומיים תזכיר לנו מי אנחנו ולאיזה עם אנחנו משתייכים.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי