בפרשתינו מסופר על יעקב אבינו שקרא ברגעיו האחרונים לילדיו וביקש לברך אותם בברכות גדולות. אך לפני שפתח בברכות, הוא התכוון לומר להם עוד משפט: לגלות להם את מועד “הקץ” שבו יבוא המשיח, “…האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים”, אך ה’ ממנו מלעשות זאת. “בקש לגלות את הקץ,נסתלקה ממנו שכינה” (רש”י).

השנים האחרונות בחייו של יעקב, עברו עליו בטוב ובנעימים. אחרי שעבר את כל צרות העולם במהלך חייו, הוא זכה לחוות 17 שנים מאושרות במחיצת ילדיו, כאשר יוסף עומד בראש מצרים.

השנים חלפו ויעקב הזדקן. הוא קרא לבניו וביקש להיפרד מהם. תחילה ניסה לגלות להם את הקץ שבו יבוא המשיח, ואחר כך פתח בסידרת ברכות מופלאות, שבהן חילק את כל הטוב הקיים בעולם הזה. יהודה קיבל את המלכות, יששכר את החכמה, זבולון את העשירות, ואשר את היופי.

נשאלת השאלה, מדוע ה’ מנע למעשה מיעקב מלגלות זאת לילדיו? הרי כך היינו יכולים להיות מוכנים יותר ליום הגדול?

רש”י מבאר שיעקב באומרו אחרית הימים התכוון ל’ימות המשיח’, היינו יש תאריך לביאת המשיח! ויעקב התכוון לגלות אותו לילדיו. הוי אומר שביאת המשיח איננה הבטחה התלויה ועומדת בכך שנשוב בתשובה, ועד שלא נעשה זאת, הגאולה לא תתרחש ח”ו.

אלא נקבע לכך תאריך מדוייק מראשית הבריאה, ויעקב התכוון לגלות אותו לבניו. רק למעשה, ברגע האחרון, ה’ מנע אותו מלעשות זאת.

יעקב התכוון להעביר להם מסר כפול, שיש בו גם איום וגם עידוד. מצד אחד, הוא התכוון לומר שהתאריך המקורי לביאת המשיח הוא רחוק מאותו יום שבו עמדו. אך רצה להוסיף להם עוד דבר: תאריך ביאת המשיח עשוי להיות מוקדם יותר בכפוף למעשיכם.

הוי אומר, שמועד “הקץ” היהודי, מורכב למעשה משני תאריכים: יש את התאריך המקורי, אבל הגאולה יכולה להקדים ולחול “היום“! – אילו רק נשמע בקולו.

מספרת הגמרא בסנהדרין צח,א: ר’ יהושע בן לוי שאל את אליהו, מתי יבוא משיח? וענה לו: לך תשאל אותו, והוא יושב בפתח העיר רומי. מצא את המשיח ושאל אותו: מתי תבוא? אמר לו: היום! חזר רבי יהושע לאליהו ואמר: משיח שיקר לי, שאמר לי ‘היום אבוא’ ולא בא. אמר לו אליהו, כך אמר לך: היום – אם בקולו תשמעו!.

אם כן, התשובה על השאלה הנצחית “מתי יבוא המשיח” היא: ‘היום – אם רק נעשה מה שצריך’.

נאמר בספר ישעיהו: ‘אני ה’ בעתה אחישנה’, מצד אחד נאמר שמשיח יבוא “בעתה” [היינו ביום המיועד לו] ומצד שני נאמר: “אחישנה” [היינו שאלקים יחיש את בואו]? אלא אם זכו – אחישנה, ואם לא זכו – הגאולה תבוא בעתה.

יעקב התכוון להלחיץ את בניו ולומר שהגאולה תלויה במעשיהם ויכולה לבוא “היום” או בעוד אלפי שנים ח”ו, אבל הקב”ה אינו רוצה שהגאולה תבוא בגלל הלחץ של הצדיקים.

בכך מובנת, אגב, העובדה שחז”ל קבעו בקשות רבות על הגאולה. שליש! מתפילת שמונה עשרה הן בקשות על הגאולה העתידה. אלא שחז”ל הבינו שהגאולה איננה תהליך עליון שמתחיל מהקב”ה, אלא אנו אמורים לפתוח את הדלת ולהתחיל את תהליך היציאה מהחומר.

מהות הגאולה היא הסרת ההרגשה החומרית-אגואיסטית וגילוי המהות האלוקית של העולם. ככתוב: “וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר”. בשביל לזכות לכך– אנו צריכים לרצות אותו. צריכה לבוא מאיתנו זעקה שהחיים החומריים בגלות אינם מספקים אותנו ותענוגות העולם אינם בשבילנו ואנו כמהים לגילוי אלוקי נעלה. אך אם אנו נהנים בגלות ומסתפקים במותרות שהעולם הזה מציע, הרי אנו עצמנו שרויים בגלות ,והגאולה לא תוכל להגיע.

המסר ברור איפוא: ביאת המשיח אינה פרוייקט של הצדיקים, אלא דווקא המאמץ שלנו בקיום המצוות ולימוד התורה, הציפייה של כל אחד מאיתנו שכבר יגיע הזמן במהרה בימינו. אמן .

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי