בפרשתינו אנו קוראים על הברכות שנתן יעקב אבינו לבניו לפני הסתלקותו.
שעותיו האחרונות של יעקב אבינו בעולם, הוקדשו כדי לברך את בניו. בזה אחר זה נקראו הילדים אל מיטת האב וקיבלו את ברכתו. היו בין הילדים שזכו לקבל ברכות נפלאות, בדמות אהבת התורה, כוח המלוכה, הצלחת העושר או היופי.
בכך באה לידי ביטוי החכמה הגדולה של יעקב. יעקב השכיל להכיר את ילדיו ולאחל לכל אחד הצלחה בדיוק באותו תחום שהוא מוצלח בו. את יששכר, יעקב מברך בגדולה תורנית, את זבולון הוא מברך בהצלחה כלכלית ואת אשר – ביופי בנותיו. הדבר נובע מכך, שיעקב בא לחזק את ילדיו ולא להביע את השאיפות הטבעיות שלו מהם.
אור החיים מט,כח: נאמר: ‘איש אשר כברכתו בירך אותם’. פירוש הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה: יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה, ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה – המלך במלכות, הכהן בכהונה ועל זה הדרך ולא היפך המסילות.
האור החיים מבאר נקודה נפלאה: הברכות נועדו להעצים את נקודות החוזק של כל ילד. ה’ נתן כשרון מיוחד לכל אדם, והכישרון הזה שונה לחלוטין מאחד לאחד, לכן יעקב מאריך ומעניק יחס אישי לכל אחד מילדיו ומברך אותו שיזכה לממש את הפוטנציאל האישי שנתן לו האלוקים.
כאשר יעקב צריך להכריז על “מלך ישראל”, על הילד שיצמיח מקרבו את מנהיגי העם עד סוף הדורות בביאת משיח צדקנו, הוא מכריז בקול צלול על אחד ויחיד: “יהודה”. בכך עושה יעקב דבר לא מובן ומדלג על שלוש ילדיו הגדולים ובוחר בבן הרביעי.
בראשית מט,י: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה.
נשאלת השאלה, מה היה ייחודי באישיותו של יהודה, שעשה אותו יותר ראוי מראובן הבכור ואפילו יותר מיוסף, שהיה משנה למלך מצרים?
אברבנאל שם: כוונת אלה המאמרים והברכות, דעתי נוטה שיעקב בעת מותו רצה לבאר מאיזה מבניו יצא שבט המלכות והממשלה … ולכן עשה חיפוש וחקירה בכל אחד מבניו כפי טבעו ותכונתו מי הוא הראוי למלכות, כי טבע הבנים אשר יולדו מהם יהיה נוטה לטבע האבות … ולכן זכר בכל אחד פעם התכונות שלו עצמו ופעם העתיד לבוא על זרעו … להודיע אם הוא ראוי למלכות ושררה או לא.
מציג האברבנאל פירוש חדש ויצירתי במסכת הברכות של יעקב: לשיטתו, כל השיחה הארוכה הזאת נועדה למטרה אחת: לקבוע ולהכריז כי יהודה יהיה המלך הנצחי של ישראל. כל אריכות הדברים אודות השבטים האחרים, נועדה להסביר מדוע הם לא ראויים להיות המלכים.
רק אחרי כן הוא עובר לפרט את מעלות יהודה עצמו, שעושות אותו כשיר ביותר למלוכה. ובהמשך הוא מסביר מדוע שאר הילדים הצעירים אינם ראויים למלוכה. וכאן הוא מתמקד בעיקר במעלות שלהם ואומר שהם נועדו למטרות אחרות ויהיו עסוקים מדי בענייניהם. יששכר צריך ללמוד תורה, דן נועד להיות דיין, זבולון אמור לעשות כסף וכו’.
יהודה ניחן בכוח של “בני עלית“. כלומר, הוא הפגין גדלות נפש שבה ידע להתעלות מעל הנטייה הטבעית שלו ועשה את הדבר הנכון. פעם הוא התעלה מעל הכעס הכללי על יוסף והציל אותו ברגע האחרון מידי אחיו. ופעם הוא התעלה מעל הקושי להודות בכישלון והציל את תמר ועובריה משריפה.
זאת הסיבה שפרק הברכות של יהודה נפתח במילים: “יהודה – אתה יודוך אחיך“. ופירש הספורנו מט,ח: יהודה אתה יודוך אחיך – יקבלוך למלך, כי יודוך שאתה ראוי למלוך.
מכאן למדים שלא תמיד הגדול ביותר הוא הראוי לתפקיד המנהיג, אלא מי שמתאים לכך בתכונות אופיו וכישוריו המעשיים. עלינו לבחון כל אדם לפי יכולתיו האישיות ובכך לייעד גם את עצמנו לשליחות שלנו בעולם.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
