פרשתינו מתארת את סיפור האחיות התאומות רחל ולאה. יעקב אבינו ביקש להתחתן עם רחל ולבסוף בהטעיה שנעשתה לו במכוון קיבל את לאה, (ההבדל בין האחיות היה דק מאוד והיו דומות מאוד זו לזו מלבד יופי העיניים שהפריד ביניהן).
יעקב נערך מראש וסיכם איתה על סימנים אותם תלחש באוזנו כשייכנסו אל האוהל. הקוד היה “חנה”, ראשי התיבות של שלוש המצוות של האישה: “חלה, נדה, הדלקת הנר” .הגיע הלילה הגורלי והורידו את שמלת הכלה מרחל והלבישו על לאה, ואז במקום לעמוד מהצד ולתת לאחותה להתבזות, רחל ניגשה ללאה ולחשה את הקוד שהיה אמור להגן עליה מפני הרגע הזה בדיוק.
לאחר מכן, יעקב מתחתן גם עם רחל, האישה אותה אהב ורצה מתחילה.
לאה, יולדת ארבעה בנים ואילו רחל – האישה האהובה – עקרה. רחל שבשבילה עבד יעקב שבע שנים בשדה, רואה את הבית מתמלא בילדים לא שלה.
“ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה”. רחל התמלאה קנאה עזה והרגישה דחף להשיג את מה שזכתה לו. רש”י מוסיף כי רחל התקנאה במעשיה הטובים של לאה.
הביטוי “קנאה” מסמל רגש שלילי ומסוכן. בשבוע שעבר למדנו על הפלשתים שקינאו בהצלחה הכלכלית של יצחק אבינו ובתגובה רדפו אותו ותבעו לגרש אותו מגרר. בעוד שבועיים נקרא את הסיפור הנורא של יוסף ואחיו שמתחיל ב”ויקנאו אותו אחיו”. רגש הקנאה מעביר את המקנא על דעתו וגורם לו לעשות כל נזק לזה שמקנא בו.
כך מוסיפים חז”ל במסכת אבות: “הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם”, הקנאה היא סם המוות שהורג את האדם המקנא עצמו. אחד ההסברים בכך הוא שהקנאה גורמת למקנא להרגיש קטן וזעיר. היא מעוררת אצלו נחיתות ותבוסה. בכל פעם שהוא רואה את האיש שמקנא בו, הוא מאבד את הביטחון העצמי ומרגיש כמו מי שאינו שווה כלום. כאילו ההישגים שלו אינם ראויים להערכה.
למה התורה רואה לנכון לפגוע בכבודה של רחל ולספר שקנאה בהצלחתה של אחותה?
יש תחום שלם בו ראוי לקנא. לעתים עלינו לאפשר את הכאב של הקנאה, להודות בה, להכיר בה ולתת לה להתפשט בתוכנו. כאשר פוגשים אדם יותר מוצלח בתחום הרוחני – זהו מסר מהקב”ה להתעורר. כאשר רואים מישהו שמתעלה על מידותיו ראוי לכאוב בקנאה אליו.
משום שלקנאה יש שתי מעלות: א. היא ממקדת אותנו. הקנאה מגלה מי אנחנו ומה אנו רוצים לעשות באמת בחיים. הדרך הכי טובה להכיר את עצמך היא להקשיב לקנאות שלך. ב. והוא העיקר: הקנאה היא כוח מניע לצאת מאזור הנוחות.
כך אומר המדרש: “אלמלא הקנאה אין אדם בונה בית ואינו נושא אישה”, אלמלא הרצון לעקוף את הזולת ולהצליח יותר ממנו, איש לא היה מוותר על הפרטיות המקודשת ומכניס לחייו אדם נוסף.
אולם – וכאן מגיעה התובנה החדה – כל זה בלבד שהקנאה היא בריאה, כלומר, בלבד שהקנאה היא כזו שלומדת מאותו אדם ולא מייחלת חלילה לסופו של אותו אדם.
מקנא בריא הופך את האיש שהוא מקנא בו לסמל והערצה. הוא אינו מגמד אותו ואינו מייחל לנפילתו. הוא מודה בקנאה אליו ומבין שהקב”ה שלח אותו על מנת לגרום לו עצמו לעשות דברים בלתי רגילים. הוא מתבונן בסגולותיו ומנסה ללמוד את סוד הצלחתו.
דברים אלו מפורשים ברש”י אתו פתחנו: “ותקנא רחל באחותה – קנאה במעשיה הטובים, אמרה, אילולי שצדקה ממני, לא זכתה לבנים”. רחל לא שנאה את לאה ולהיפך, הפכה אותה למושא הערצה, היא התבוננה במעשיה וראתה בה זרז כדי להצמיח את עצמה להישגים.
כבר נאמר בגמרא “[כי] קנאת סופרים תרבה חכמה”. כך שלא רק שאין חוששים מן הקנאה, אלא להיפך, נותנים לה מקום. כי היא זו שעליה נאמר “תרבה חכמה”.
לסיום, נביא את דבריו המפורסמים של הרשב”א (רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת, היה מגדולי חכמי התורה בספרד בתקופת הראשונים, וראש חכמי ספרד בדורו): “מצווה לפרסם עושי מצווה”, כלומר לפרסם אנשים שעושים טוב ואולי כך הקנאה תחלחל בלב האחרים ותגרום להם לרצות להיות טובים יותר וגם כן לדאוג יותר לזולת.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
