בפרשתינו אנו קוראים על הברית מילה שקיים אברהם אבינו בגיל תשעים ותשע בציווי של בורא עולם. 

בעזרת הקב”ה, אברהם מל את עצמו בגיל לא צעיר והפצע כאב לו. רש”י (יז,כד), אברהם היה זקן והתקשה לעשות זאת לבדו, לכן ה’ אחז עמו, כמו שנאמר ‘וכרות עמו הברית’.

ביום הראשון אף אחד לא בא לבקר, גם ביום השני לא, ורק אחרי 48 שעות האירה השכינה מעל אוהל אברהם להתעניין בשלומו. כלומר ה’ בא לבקר אותו רק ביום השלישי למילתו!. רש”י בראשית יח,א: וירא אליו ה’ – לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה ובא הקב”ה ושאל לשלומו.

התורה לא מספרת כלל מה קרה במהלך ההתגלות וזה תמוהה. הסיפור מתחיל ונגמר בכך שה’ נראה אליו, ומיד הפסוק עובר לספר את הסיפור הארוך על הופעת שלוש האורחים. 

מבאר התוספות הרא”ש: ה’ לא בא לומר לו כלום, אלא להיפך: להתעניין בו. כיון שה’ בא “לבקר את החולה” אחרי הברית שעבר, והעיקר בביקור חולים הוא בעצם הביקור, בגילוי ההתעניינות והשותפות ולא במה שנאמר או לא נאמר בו.

נשאלת השאלה, מדוע המתין הקב”ה עם ביקור החולים עד היום השלישי ?

תוספות הרא”ש ריש וירא: וירא אליו – לבקר את החולה … ובא ללמד דרך ארץ שיש לו לאדם לבקר החולה ואפילו לא ידבר עמו דבר. כגון שמצאו ישן, דניחא לחולה כשיגידו לו שפלוני בא לראותו .

לפי שיטה זו, עיקרה של המצווה היא ההתעניינות בשלומו של החולה וההשתתפות בכאבו. לשיטה זו, גם אם החולה היה ישן הרי שמספיק שיודיעו לו שבאו לבקרו וזה עצמו יועיל לחולה. ביקור חולים מקל על החולה את סבלו ובכך מוסיף לו חיים. פעולה זו יכולה להעניק לחולה את התקווה ואת המרץ להיאבק כנגד מחלתו ולמצוא חיים, מתוך שהוא רואה את דאגת חבריו וקרוביו אליו.

הרמ”א בשולחן ערוך מביא מטרה אחרת:רמ”א בשולחן ערוך סימן שלה: כל שביקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים – לא קיים המצווה. מכאן המצווה של ביקור חולים היא לראות את סבלו של החולה ולהתעורר עליו ברחמים ומתוך כך יבוא לבקש עליו רפואה כשנמצא על ידו, וגם אחר כך בבית הכנסת.

בעומק יותר ניתן לבאר, אילו הקב”ה היה בא לבקרו ביום הראשון או השני, אברהם היה מתרפא מיד מכאב המילה, שכן השראת השכינה הייתה בוודאי מביאה לו רפואה. מאחר ואברהם לא רצה קיצור דרך בקיום המצווה, הרי שאם המילה צריכה לכאוב על פי דרך הטבע – היא תכאב וכל קיצור דרך ניסי פוגם בקיום שלה.

דהיינו שרק ביום השלישי, שבו היה אברהם אמור להירפא בין כך מצער הברית (כיון שהפצע כואב שלושה ימים), הקב”ה בא לבקר אותו ולהתעניין בשלומו. כדברי הרמב”ן ‘שהיה במראה השכינה ריפוי למחלת המילה’. 

כאשר המצווה קשורה על פי טבע עם קשיים, לא צריך להשתמש באמצעים בלתי טבעיים כדי להסיר אותם, כיון שאז חסר בקיום המצווה. זאת על דרך המובא בזוהר, שקיום המצוות אינו צריך להיות בדרך של ‘חנם’, כיון שאז לא נמשכת רוח הקדושה. בארץ מצרים היה הסדר שאכלו “חנם”, אבל בקדושה צריך להשתדל ולהתייגע כדי לזכות ברוח הקדושה.

כלומר, שמקיימים את המצוות אנו צריכים להשתדל לקיימם באופן בו נצטווינו למרות הקשיים שיכולים להיות בקיומם.מאחר וכך אנו מקיימים את המצווה כפי שניתנה מלמעלה וללא ‘הקלות’ מסוימות כביכול. ואז קיום המצווה הוא בשלמות.

הרעיון הוא, שאנחנו מתחברים לדברים, דרך המאמץ שאנו משקיעים בהם וככל שאנו יותר מתייגעים להשיג דבר, הוא הופך להיות יותר יקר בעינינו. כמו שנאמר: “יגעת ומצאת – תאמין”.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי