בפרשתינו מסופר על שני האחים, ישמעאל ויצחק שגדלו בבית אברהם. הפרשה מספרת כי שרה רואה את ישמעאל “מצחק” (שפיכות דמים) עם יצחק ומכריחה את אברהם להרחיק את בנו הגדול מביתו, את בנו בכורו שנולד אחרי 86 שנות ציפייה. אברהם כמובן מסרב, אך ה’ מורה לו לציית לשרה. אברהם נאלץ להיפרד מישמעאל ולגרש אותו אל המדבר רעב וצמא. הנער כמעט מתייבש מצמא, עד שמלאך ה’ מציל אותו. הוא מתגלגל במדבר, רחוק מהחינוך של אביו וגדל לתרבות רעה. בכללות התורה מעניקה יחס מועדף לבן הבכור. יש הבחנה ברורה בין הילד הגדול ובין שאר הילדים. הבן שנולד ראשון נחשב קדוש מרחם והאב נדרש לפדות אותו מידי הכהן(פדיון הבן). בן הזה נחשב גם ממשיכו הטבעי של האב והוא יורש טבעי של המלוכה בעם ישראל, וכן יורש פי שניים מכספי ירושת האב. אך סיפור הקמת עם ישראל מתרחשת דווקא בקיפוח הבכור. הקב”ה יצר מצב בו פעם אחר פעם מדלגים על הבכור ונבחר דווקא הבן השני. הבן הנבחר של אברהם הוא דווקא הצעיר, יצחק,וכן הבן הנבחר של יצחק הוא דווקא הצעיר, יעקב. גם בהמשך, יעקב אבינו קונה את הבכורה מעשו, הוא דוחה את הזכויות של ראובן בנו בכורו, ומעדיף מבניו של יוסף את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור. אם כן, מה ניתן ללמוד מהעדפת צעיר על פני הבכור בסיפורם של האבות בספר בראשית? ביאור ראשון: הסיבה בגללה בוחר הקב”ה בספר בראשית (וכך הלאה) דווקא בבן השני, לומר שבכורה לא מקנה גדלות פנימית. היא מקנה אמנם זכויות ממוניות, היא מקנה אפילו קדושה עצמית, אך לא כישרון ויכולת. על כך צריך להתייגע כל אדם בעצמו. אישיות לא עוברת בתורשה. גדלות לא מושגת עם סדר הלידה. היא שייכת למי שיעמול ויתייגע. מצד אחד, כל אחד יכול. התורה אינה שייכת לאף אחד ואיש אינו מנוע מלדבוק בה, מצד שני, אין דרכי קיצור, והעובדה שאדם נולד במשפחה טובה או במיקום טוב בבית – אינה מבטיחה כלום. ההיסטוריה של גדולי ישראל היא סיפור על אנשים שהפכו להיות גדולי העולם, הלל הזקן, רבי עקיבא, רבי אלעזר בן הורקנוס, רבי מאיר, כולם היו אנשים רגילים, שחלקם היו אפילו גרי צדק, אך לקחו את החיים ברצינות והפכו להיות מאורי העולם. ביאור שני: יצחק היה ילד של נס, ישמעאל היה ילד של טבע. יצחק היה ילד של הקב”ה ואילו ישמעאל היה ילד של העולם. יצחק נולד כנגד כל סיכוי אפשרי. ראשית, אברהם היה בן 99 שאינו יכול ללדת, שנית, שרה עצמה הייתה אישה זקנה שעברה מזמן את גיל הלידה, והדבר המדהים מכול: לשרה לא היה רחם גם ומגיל שלושים היא לא הייתה יכולה ללדת. ולכן הלידה של יצחק הייתה ניסית. עם ישראל יכול לצאת רק מצורת לידה כזו, שכן הסיפור היהודי הוא להיות נציגות של מעלה, מעבר לחוקים ומעבר לכללים. בני אדם צריכים דוגמה, מורי דרך, והתפקיד של עם ישראל הוא להוות נציגות. מעבר לכך, היותנו ילדי הנס היא חיונית בשביל מה שאנחנו משדרים לעולם. כשראו את יצחק אבינו – ראו שהעולם הוא פלא, שהוא מתנהל מלמעלה. אם מישהו מחפש ראיות לכך שיש משהו למעלה – מספיק להביט על עם ישראל: אם אנחנו קיימים למרות כל מה שעברנו – ה’ בוודאי קיים.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
