בפרשתנו אנו מתוודעים לטלטלות שעבר יוסף הצדיק; בתחילת הפרשה אנו קוראים על אהבתו הגדולה של יעקב אבינו ליוסף בנו, “וישראל אהב את יוסף מכל בניו . . כי בן זקונים הוא לו, כל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף(רש”י) ועשה לו כתונת פסים”.
התורה ממשיכה “ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום”. ממשיכה במכירתו של יוסף לעבד במצרים עלייתו לגדולה ונפילתו לכלא במצרים.
כל אחד שלומד את הסיפור הזה לא מצליח להבין מה התרחש פה, יעקב אבינו, אבא לשלוש עשרה ילדים, לא הבין שאסור לקרב ולהראות חיבה ליוסף יותר משאר האחים?! הלא הוא עצמו חוה על בשרו את ההנהגה הזו כאשר אביו יצחק אהב את אחיו עשיו יותר ממנו! והוא מתנהג באותה הנהגה!
הגמרא במסכת שבת (י,ב) אומרת: “לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים משוי שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים”.
בהמשך הסיפור בפרשה אנו קוראים “ויחלום יוסף חלום ויוסיפו עוד שנוא אותו”, והוא בא ומפציר בהם “שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו מאלמים אלומים .. והנה תסובינה אלומתיכם ותשתחוין לאלומתי ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו”.
לכאורה זהו דבר שאינו מובן כלל: יוסף בגיל שבע עשרה היה בחור חכם ובפרט שקיבל מיעקב אבינו את כל מה שהוא למד בישיבת שם ועבר, וכמו שרש”י מביא מהאונקלוס “בר חכים(בן חכם) הוא לי'”, אם כן לא מובן מדוע הוא סיפר את החלום לאחיו בשעה שהוא יודע שדבר זה יחזק את השנאה שלהם אליו, והוא עוד מתחנן אליהם “בבקשה תקשיבו לחלום שלי”…
ויתירה מזו: יוסף לא מסתפק בזה וכשהוא חולם את החלום השני, הוא שב וסיפר אותו לאחיו, למרות שהוא מבחין ש”ויוסיפו עוד שנוא אותו”, והחלום השני היה עוד יותר מקומם מהחלום הראשון; שכן בחלום הראשון רק האחים השתחוו ליוסף, ואילו בחלום השני גם יעקב אביהם משתחווה אליו, ואעפ”כ הוא סיפר להם את דבר החלום פעם שניה וכמ”ש “ויספר אל אביו ואל אחיו” (אומר רש”י: לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם), “ויגער בו אביו” ולמרות הכל יוסף בוחר לספר להם את חלומותיו!
ניתן לומר בדרך אפשר שיעקב אבינו ראה בעיני רוחו שיוסף יהיה המנהיג הבא, שינהיג את המשפחה וינהיג את העם היהודי שהיה אז בראשית התהוותו, ולכן הוא טיפח אותו ועשה לו כתונת פסים שזה היה סמל למנהיגות, ובזה הוא רצה בעצם לרמוז לכולם שהוא ממנה אותו להיות המנהיג הבא. זו אפוא גם הסיבה שהוא לימד אותו את כל תורתו שקיבל משם ועבר, משום שראה שהוא הראוי ביותר לרשת אותו ולמלאת את מקומו.
בזה יובן גם מדוע יוסף סיפר את חלומותיו לאחיו, יוסף – שהבחין ביחס האחים אליו – רצה להוריד את מפלס השנאה כלפיו ולכן סיפר להם על חלומותיו, שכן על חלום כתוב שהוא אחד מששים בנבואה, וזה אצל כל אדם רגיל, אולם אצל צדיקים החלום הוא הרבה יותר מזה, אצלם חלומות הם נבואה ממש , חזיון מאת ה’.
יוסף סיפר להם את חלומותיו ובזה רצה למעשה לומר להם שהוא לא בחר בעצמו להיות המנהיג, וזהו גם לא רעיון שיעקב בדה מלבו, אלא זוהי הוראה מפורשת מהקב”ה שהוא צריך להיות המנהיג ואין לו ברירה אלא לקיים את רצון ה’ ולכן אל להם לשנוא אותו או לדבר כנגדו.
אולם האחים לא יכלו לסבול זאת. הם רצו שראובן שהיה בכור האחים יהיה המנהיג, ולפיכך הם שנאו אותו, לפועל לא הצליח יוסף להוציא את השנאה מלבם, ואדרבה החלומות הללו הגבירו את השנאה שלהם כלפיו.
וזהו אפוא הביאור למה שהתרחש אצל יוסף. בסופו של דבר יוסף הצדיק נתמנה למנהיג, אבל לא בזכות כתונת הפסים של יעקב אבינו ואפילו לא בזכות החלומות שלו, אלא דוקא בארץ מצרים כשהיה עבד עברי והושלך לבית האסורים הוא נעשה מנהיג בזכות עצמו, בזכות העובדה שפרעה הכיר בו “שאין נבון וחכם כמוך” ושהוא המתאים ביותר לתפקיד, וזהו הסיבה שנעשה מנהיג.
הרחבה
הרבה פעמים הורים טוענים, הרי כתוב בתורה שילדים צריכים לשמוע בקול הוריהם “כבד את אביך ואת אמך”. והם מבקשים לומר זאת לילד שעושה להם צרות ולא מציית להוריו .
ישנם הורים שאומרים לילד שלהם: תעשה כך וכך בגלל שאמרתי לך, או: כל זמן שאני משלם עבור המכונית שלך עליך לשמוע בקולי!
הורה צריך להבין שבבית הוא לא הבוס שמחלק הוראות ותפקידים לעובדים שלו, ואם הם לא יעשו זאת – הם מפוטרים. כל הורה הוא מנהיג בביתו, וכדי להיות מנהיג ראוי לא יעזור שתקבל מינוי מאדם זה או אחר. גם אם תספר להם שחלמת חלום – הם ישלחו אותך חזרה לישון… גם אם תאמר להם שכתוב בעשרת הדברות שעליהם לכבד אותך זה גם לא יעזור .
הורים צריכים ליצור אוירה בבית שתגרום לילדים לרצות לכבד אותם ולראות בהם מנהיגים ראויים שכדאי וצריך לשמוע בקולם.
הרחבה ב’
בענין מצות מינוי מלך שהיא מהמצוות “שהן דוקא שלא עפ”י רצון האדם וזהו עיקר המצוה .. שאינה אלא כשהוא שלא ברצון .. כמו שמצינו בנשיאות יהודה בן טבאי שברח למצרים ועשו כמה יגיעות עד שהעלוהו משם לארץ ישראל לנשיאות. וגם שבודאי מצוה גדולה היא, אבל היא מצוה התלויה דוקא בהיותה בע”כ של אדם, שהרי הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, ואם הוא היה רוצה בנשיאות לא היו הם מתרצים, וכן בנשיאות יהושע בן פרחי’. גם מרע”ה אמר שלח נא ביד תשלח. ואיך נמנע ממצוה גדולה כזו להוציא בני ישראל ממצרים, אלא מפני שהוא מצוה מאותן המצוות הנ”ל שבמדריגה העליונה שלמעלה מן הרצון”.
כלומר שטבעם ותכונתם של אלו שההשגחה העליונה ייעדה אותם להיות נשיאי ישראל – שהם מצד עצמם מסרבים ליטול את עטרת הנשיאות.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
