בפרשתינו מסופר על נח, איש צדיק ותמים בדורותיו, שנצטווה לבנות תיבה: “עשה לך תיבה עצי גפר”. 150 מטר (300 אמה) אורך ! 25 מטר רוחב ו25 מטר (3 קומות) גובה, בכדי שנח ומשפחתו יוכלו להיכנס לתיבה בבוא העת שבורא עולם יוריד מבול על כל האנושות והעולם כולו בעקבות מעשיהם הרעים.

נח בונה את התיבה כפי שנצטווה: “ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלוקים כן עשה”. רש”י מבאר שנח קיים את רצון ה’ כשבנה את התיבה וזאת במשך 120 שנה כפי שנאמר במדרש “מאה ועשרים שנה היה משתדל בה” וכך גם מבאר רש”י, “120 שנה היה מתרה הקב”ה בדור המבול שמא יעשו תשובה” (מדרש תנחומא) עד אשר הגיע המבול לעולם.

נשאלת השאלה, כיצד יתכן שנח התעכב זמן כה רב בבניית התיבה? במיוחד כאשר היה זה מיועד להצלת ולקיום העולם כולו?

מפרשי התורה מסבירים שנח בנה את התיבה לבד! ללא עזרה מאף אחד, ומכספו הפרטי. ההסבר לכך, טמון בציווי ה’ : “עשה לך …”. ציווי בלשון זו, מעיד על חובתו האישית לבנות את התיבה.

בנוסף, בשונה מימינו, בזמנו של נוח עוד לא ניתנה התורה ולכן לא הייתה קיימת ההלכה של: “שלוחו של אדם כמותו”, דהיינו לשלוח אדם אחר לעשות משהו במקומו (למשל לבנות סוכה, ואפילו לקדש אישה). לכן, נאלץ נוח לבנות הכול לבד. אי לכך, כעת אף מפליא כיצד עבודת בנייה כה גדולה ארכה אצלו לא יותר מאשר 120 שנה.

מעבר לכך, עבודתו העצמאית של נוח על התיבה הייתה מכוונת בהשגחה עליונה.הקדוש ברוך הוא התכוון שאנשי הדור ישאלו את נוח מדוע הוא בונה את התיבה ואז תהיה לו את ההזדמנות להסביר שמפני מעשיהם הרעים ה’ יביא מבול על העולם. בכך, אולי, יצליח נוח לעוררם לתשובה. יוצא מכך שעצם פעולת בניית התיבה הייתה אמצעי להחזרת אנשי דור המבול בתשובה, וכי זהו הטעם לציווי “עשה לך”.

אם כן, הרי מובן, שהתעסקותו של נח בתיבה זמן כה ממושך איננה נובעת מחוסר זריזות בקיום הציווי, אלא לשם סיפוק הזדמנות, רבה ככל הניתן, לעורר את בני דורו לחזור בתשובה –  אבל זה לא עזר, ולבסוף הביא ה’ את המבול לעולם.

מוסבר בספר ה”זוהר” ההבדל בין התנהגותו של נח לבין הצדיקים הבאים אחריו. כך למשל, בשונה מבקשתו של משה רבנו מבורא עולם בשביל עמו ישראל: “ואם אין מחני נא מספרך…”, בה ניכרת דאגתו לעם; האכפתיות כלפיהם ומסירות נפשו, הרי שנוח לא ביקש רחמים על בני דורו. אמנם נוח הסביר את הסיבה לבניית התיבה והראה דוגמא אישית בקיום ציווי ה’, אבל הוא עשה זאת רק מפני ציווי ה’, ולא למען הזולת. זו הסיבה הפנימית, שאת התיבה הוא בנה לבד. מכאן אנו למדים שרק מילוי ציווי ה’, כפי שעשה נח, ללא נכונות לחשוב גם על אחרים, לא תוכל להביא תוצאות.

התיבה אמנם הספיקה לכל הבהמות והחיות אך היה שם מקום לנוח ובני משפחתו בלבד. לו נוח היה דואג לעוד כמה אנשים, היה עליו לנסות למצוא פיתרון לעוד כמה מבני דורו וסביר שהיה מוצא, אך כאשר הדאגה היא אישית בלבד – “אני את נפשי הצלתי”, היה עליו לבנות את התיבה בעצמו.

ההוראה מהנלמד היא שהמבול של היום שוטף את כולם. יש עסוקים ב”תהום רבה”[חומרניות וגשמיות]  ויש עסוקים ב”ארובות השמים”[עניינים ציבוריים וכלל עולמיים], אך עלינו לדעת שתפקידנו אינו להציל את עצמנו בלבד. עלינו לעורר אחרים ללמוד תורה ולקיים מצוות ה’, מתוך אכפתיות מלאה וערבות הדדית. לאחר מתן תורה ישראל הפכו לציבור. במיוחד אחרי שנכנסו לישראל והתחייבו בערבות הדדית, הרי שלכל יהודי צריכה לגעת מציאותו/מצבו של האחר בקרבו. בכך נצליח בקרוב, לזכות לגאולה האמיתית והשלימה.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי