בפרשתנו קוראים על רבקה שנכנסה להריון אחרי עשרים שנה, במהלכן היא התפללה וציפתה לפרי בטן. לבסוף, כאשר ה’ בירך אותה והיא התעברה, כתוב “ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי”. אומר רש”י: “גדול צער העיבור ולכן למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון”, כלומר צער העיבור היה כל כך גדול עד כדי כך שהיא, כביכול, התחרטה.
לרבקה היה קשה כל כך עד שהיא החליטה להתייעץ, “ותלך לדרוש את ה'” ומוסיף רש”י שבשביל להתייעץ היא הלכה “לבית מדרשו של שֵם”. רש”י מסביר מי הוא שֵם “ומלכי צדק הוא שֵם בן נח”, והמדרש רבה (בבראשית נ”ו) מוסיף שהוא היה מלך בירושלים.
לכאורה דבר זה אינו מובן כלל- רבקה הרי התגוררה ביחד עם יצחק ואברהם בבאר שבע, מרחק גדול מאד מירושלים. אם כן, מדוע נסחבה רבקה עם כל מכאוביה עד לנביא בירושלים בזמן שיש לה שני נביאים בתוך הבית. הדבר הטבעי ביותר היה אפוא לשאול את בעלה או את חותנה על הבעיות שיש לה!
להבנת העניין, נקדים מסיפור נוסף בהמשך פרשתנו – גניבת הברכות. רבקה יזמה את הרעיון לרמות את יצחק כדי שיעקב יקבל את הברכות. יעקב, “איש תם”, התחפש לעשיו ושיתף פעולה. באופן זה הם הצליחו לקבל את הברכות במרמה, כמו שיצחק בעצמו אמר “בא אחיך במרמה ייקח ברכתך”. מעשה זה, בפשטות, גרם לשנאה של עשיו ליעקב עד עצם היום הזה.
איזו מין הנהגה זו לגנוב את הברכות? אם רבקה סבורה שהברכות מגיעות ליעקב, היה עליה להסביר ליצחק מדוע. איזו מן הנהגה זה לרמות ואיזה מסר זה מורה לדורות הבאים?!
אולם אם רבקה הייתה משטחת בפני יצחק את טענותיה, מה היא הייתה מספרת לו? היא הייתה מגלה לו שעוד בבטן אמו עשיו היה מפרכס לצאת בשעה שהיא הייתה עוברת ליד בית עבודה זרה. הגמרא (במס’ ב”ב ט”ז, ב) מספרת: “והוא עיף חמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה”, מה עוד היא היתה יכולה לומר לו, “שנשא גויות והיו מעשנות לעבודה זרה”, או “שכל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותם” .
בוודאי שאילו רבקה הייתה מספרת כל זאת ליצחק היא הייתה מצליחה לשכנע אותו שייתן את ברכותיו ליעקב, אבל היא לא רצתה לגרום לו צער ועגמת נפש. היא הבינה שיצחק לא יודע מה מתרחש עם בנו עשיו, שהרי אחרת לא היה מחבב אותו כל כך ובוודאי לא היה רוצה לתת לו את הברכות.
אם ה’ לא גילה ליצחק מיהו עשיו, למרות היותו נביא בשליחותו, כנראה שיש לו סיבה מוצקה. רבקה הבינה שההסתר נועד שלא לגרום ליצחק צער ועל כן היא החליטה שמוטב יהיה להוציא ממנו את הברכות לא ביושר.
כך גם לגביי צער הלידה. רבקה לא רצתה לגרום לבעלה יצחק ולחמה אברהם עוגמת נפש. נקל לשער איזה צער היה מנת חלקם אילו היו שומעים שאחרי כל כך הרבה שנים שהם התפללו וציפו לפרי בטנה היא מתלוננת בשל ייסוריה ומכאוביה עד כדי כך שהיא מתחרטת על ההיריון. לכן, היא בוחרת שלא לשאול אותם בנידון, אלא הרחיקה עד לירושלים כדי לשאול את שֵם.
מהי ההוראה מכל זה?
ישנם אנשים שתמיד יש תלונות בפיהם, אך אנו יודעים שהשכינה שורה דווקא מתוך שמחה. לפעמים דרך האיפוק מלדבר היא הנכונה. כשנלמד להתגבר על הקשיים ולא נגרום צער לאחרים, בודאי שנקרין טוב סביבנו ואז ודאי גם אחרים ילכו בדרך האבות שהיא דרכנו.שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
