בפרשתינו, אנו קוראים על משה רבנו שמזהיר את בני ישראל מפני עבודה זרה: “ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה’ אליכם בחורב מתוך האש” (דברים ד, ט”ו).
כמו כן משה מזהיר שאסור לעשות שום צורות או פסלים של תבנית זכר או נקבה וכדומה. מיד לאחר מכן נוספת האזהרה “פן תישא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים … ונידחת והשתחווית להם”.
מנושא זה לפתע עובר משה לדבר על משהו אישי שלו: “וה’ התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן… כי אנכי מת בארץ הזאת”. כלומר ה’ כעס על משה בעקבות מעשי בני ישראל, ועל כן הוא לא יזכה להיכנס לארץ.
הלא כבר בתחילת ‘פרשת ואתחנן’ משה רבנו סיפר לבני ישראל שהוא התחנן לפני ה’ להיכנס ארצה. וה’ אמר לו “אל תוסיף לדבר אלי עוד בדבר הזה”.
לאחרי המוטיב האישי הזה הוא חוזר לנושא הכללי של עבודה זרה: השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה’… ועשיתם פסל תמונת כל”.
נשאלת השאלה, מה קרה שבאמצע הדרשה על הנושא החמור של עבודה זרה בחר משה פתאום לשלב עניין אישי שלו?
התנהלות זו מפתיעה אף יותר לנוכח היכרותנו עם סיפורי העבר בנוגע לקשר המיוחד של משה עם הקב”ה. כך למשל, כאשר ה’ מתגלה למשה רבנו בסנה הבוער ודורש שילך למצרים כדי להוציא את עם ישראל, למרות שמשה רבנו ברח לאחר שהרג את המצרי ופרעה הוציא עלון גזר דין מוות הוא לא שאל שאלות אלא הלך למצרים.
כך גם, בסיפור של חטא העגל משה היה זה שהגן על העם ואמר: “אם אין מחני נא מספרך,.לאחר מכן אירעה פרשת מרגלים ועוד הרבה התרחשויות שהם חוללו במשך ארבעים שנה. לאחר כל המעשים והנתינה שלו מודיע לו הקב”ה לפתע שהוא לא יכנס אל הארץ!
משה ציפה מבני ישראל שישמעו את הגזירה הזאת תקום צעקה גדולה:הייתכן?! משה רבנו שכל כך אוהב אותנו ונלחם למעננו במשך כל השנים לא יכניס אותנו לארץ ישראל? לא יסכימו לדבר ויביעו התנגדות! הוא היה בטוח שבני ישראל יאמרו שאם משה לא נכנס גם הם לא יכנסו. הוא חשב שהם יאמרו שהוא בא איתם או שהם נשארים איתו.
בפועל – שקט דממה! אף אחד לא קם למחות על הגזירה הזאת! בפסוקים לא מסופר מאומה על מחאה כלשהי שמישהו מהעם השמיע, אלא כולם עברו לסדר היום.
לכן משה רבנו אמר להם: אם אתם יכולים לשכוח כל כך מהר את כל המעשים שעשיתי עבורכם במשך ארבעים שנה, ייתכן מאד שתשכחו גם מה שהקב”ה עשה למענכם. לפיכך אני מזכיר לכם שבהר סיני “לא ראיתם כל תמונה” ואל תלכו לעבוד עבודת כוכבים וכו’ וכו’ .
הרעיון של “הכרת הטוב” מהווה יסוד לכל המצוות, גם למצוות שבין אדם לחברו וגם למצוות שבין אדם למקום. אם נעריך ונזכור לדוגמא את כל מעשיהם של ההורים למעננו, בפעם הבאה שהם יבקשו משהו מאיתנו נבצע בשמחה למענם. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על קיום רצונו של הקב”ה.
אילו הייתה נטועה בנו באמת הנקודה של הכרת הטוב לא היה צורך להזכיר לנו לקיים מצוות, אלא היינו מקיימים כדבר המובן מאליו ללא תזכורת ודרבון.
אנחנו תמיד מלמדים את הילדים שלנו לומר תודה. לומר תודה זהו דבר קל ופשוט, אבל אנחנו נדרשים לפעול ראשית על עצמנו כדי להרגיש את החסד עמוק ביפנים. זהו הרעיון של “הכרת הטוב”.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
