בפרשתנו אנו למדים על כמה מצוות בהקשר של פּוֹעֵל בשדה. התורה אומרת “כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן”. פירוש הדבר שאין הכתוב מדבר על אדם זר שנכנס ואוכל בכרם שבבעלותו של מישהו אחר, אלא “בְּפוֹעֵל הכתוב מדבר” (רש”י).
אם כן, מדובר על פועל שעובד בכרם של מעבידו בזמן הבציר. לפועל מותר לאכול בזמן העבודה כדי שלא יהא סובל את העינוי של מי שעובד בדבר האסור לו לאכילה, בעוד נפשו משתוקקת אליו ועיניו רואות וכלות ואסור לו לטעום.
בהמשך, מחדדת התורה ואומרת, אמנם מותר לך לאכול אבל “אל כליך לא תתן”. כלומר, אסור לך להכניס לתוך התיק את היבול ולקחת הביתה, לחלק לבני משפחתך. כמו שמצינו בגמרא: “תניא מנין לפועל שאמר תנו לאשתי ולבני שאין שומעין לו תלמוד לומר ואל כליך לא תתן” (ב”מ צ”ב ע”א).
נשאלת השאלה, מה המטרה של התורה מאחוריי ציווי זה, האם על מנת לשמור על המעסיק, על הפועל, או שיש כוונה אחרת מאחורי העניין הזה?
להבנת הדברים נביא את דברי הגמרא שמתארת בקשר ללחם הפנים בבית המקדש, שהיה נעשה בו נס. אפילו לאחר שבוע שהיה מונח על השולחן בבית המקדש, כשהיו מחליפים אותו ביום שישי עם הלחם הטרי, הרי שהלחם מהשבוע שעבר היה נותר טרי כאילו יצא זה עתה מהתנור(קידושין נג , א).
לחם הפנים היה מחולק לכוהנים שהיו באותו משמר, ועל כך אומרת הגמרא “והתניא הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים חוטפים”. כלומר, למרות שמדובר בלחם הפנים, שזוהי זכות גדולה לאכול את הלחם ששייך לה’, ולכהן רגיל הייתה הזדמנות אחת ויחידה בשנה לאכול אותו (כאשר הוא שימש במשמרת שלו בבית המקדש), בכל זאת רק כהנים שהיו גרגרנים היו חוטפים מהלחם. הצנועים לעומתם היו מושכים את ידיהם ממנו. השוואה זו נועדה ללמדנו שאפילו במצוות וזכויות לא צריכה להיות רעבתנות ואכילה גסה ומיותרת.
מכאן באה התורה ללמדנו, שאף על פי שמן הדין מותר לפועל לאכול אף יותר מכדי שכרו, חובה עלינו ללמדו שלא יתנהג כן. אכילה שכזו מביעה רעבתנות, ובכך גורמת הפסד לבעל השדה. בנוסף ההשלכות של התנהגות זו היא שיהיה “סותם את הפתח בפניו”. כלומר, שאנשים לא ירצו יותר לשכור את שירותיו כיון שיחששו מן ההפסד הכלכלי שיגרם להם.
אם כן, כאשר ממליצים לפועל לאכול בצורה מבוקרת, בעצם מגינה התורה הן על זכויות המעסיק והן על הפועל. על כן, כך פסקו להלכה הרמב”ם והשו”ע.
בנוסף, מעבר לדין ההלכתי יש הנהגה נכונה של דרך ארץ שמבארים לנו חכמים במשנה, שגם אותה צריך ללמד את האדם. החכמים אינם רוצים לגרוע ח”ו מהזכויות של הפועל שהתירה לו התורה. להפך, טובתו היא שיאכל כדי שובע נפשו. במידה הנכונה, ולא ברעבתנות שלבסוף תפגע בו. נוכל ללמוד מכאן שאף בשאר הנאות העולם שהתירה התורה, יש ליהנות בצורה הנכונה הדרושה לאדם לקיום הגוף והנפש, ולא בהפרזה שלבסוף תהיה לרעה.
אם הוא יהיה עובד הגון וטוב ויוכיח את עצמו אז יזכה גם, כמי שטובת העסק עומדת לנגד עיניו, להתקדם בעסק ולהפוך ביום מן הימים לעובד בכיר עד לשותף בעסק.
ישנה כאן הוראה נפלאה עבורנו. כל יהודי פועל בעולמו של הקב”ה: כי תבוא בכרם רעך “רעך זה הקב”ה”(תנחומא,יתרו). לכן כשאדם עושה את עבודתו, הקב”ה מתיר לו לאכול תוך כדי עבודה. הוא יכול ליהנות מעולמו של הקב”ה “כרמי שלי”, לאכול – כן, אבל לא לעבור את הגבול.
האפשרות ליהנות ניתנה כדי שנמלא את תכליתנו בעולם הזה. אדרבה, כשיהודי פועל בתורה מצוות ומעשים טובים בכרמו של הקב”ה, אז הוא זוכה לקבל שפע ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו ויזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה יחד עם כל בני ישראל.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
