בפרשת השבוע משה עוסק בהרחבה בנושא החברתי ומדבר על החיוב לספק את כל צרכי העני: “כי יהיה בך אביון מאחד אחיך … לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון, כי פתח תפתח את ידך לו … די מחסרו אשר יחסר לו”.
פרשתינו מאריכה הרבה בענייני צדקה באופנים שונים, נשים לב לשתי ההגדרות שמעניקה התורה: בפעם הראשונה נאמר: “נדבה” – היא חסד אצילי הנובע מטוב לבו של הנותן. הוא אינו חייב לעשות זאת והוא בוחר לנהוג כך מרצונו הטוב.
ואילו בפעם השנייה: “מתנה” – מתייחסת אל המקבל והיא ניתנת למי שמגיע לו לקבל אותה. כלומר העשיר עושה את הדבר המתבקש ביותר ונותן לעני את המגיע לו בדין.
היבט נוסף ומתבקש לכך הוא, ש”נדבה” יכולה להינתן גם מתוך כורח וחוסר חשק, ואילו “מתנה” ניתנת באריזת מתנה עם החיוך הכי יפה שיש.
בניגוד לתפיסה המקובלת, הרואה בצדקה בחירה אצילית של הנותן, תורת ישראל רואה בכך “מתנה” המגיעה לעני על פי דין.
מדוע רואה כך התורה את הצדקה? האם הנתינה היא רק ביטוי של אצילות וטוב לב או “מתנה” המגיעה לעני בחיוב גמור?
הקב”ה ברא את העולם בצורה כזו, שהוא נותן לאדם אחד כדי שיעביר לאדם אחר. היות שהקב”ה רוצה שיהיה בעולם חסד ונתינה, ואנשים יהיו אכפתיים אחד לשני, לכן הוא יצר בעולם מנגנון קבוע של העברת כספים, לפיו הוא נותן לאדם אחד יותר ממה שהוא צריך עבור קיומו הבסיסי, וזאת כדי שהוא יעביר מעשר או חומש מרווחיו לאדם אחר (או לכל מוסד של מצווה).
העיקרון הזה, מוליד את עניין הצדקה על פי תורה, הנתינה היא חובה ולא רק נדבה. שכן, הוא בסך הכול מעביר כסף שהופקד אצלו כפיקדון עבור אנשים אחרים. בכך הוא ממלא את חובתו. ומעבר לנדבה הניתנת מטוב ליבו של הנותן.
רעיון זה קשור לחודש אלול המתחיל שבוע הבא ובו אנו נקראים להוסיף בענייני נתינה וחסד כהכנה לראש השנה הקרב ובא עוד כחודש.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
