בפרשתינו כתוב על הציווי לשים שופטים כלומר דיניים הפוסקים את הדין ושוטרים שאחראים לכוף את העם לקבל את גזרת הדין, בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר.
אנו למדים מהפרשה דין מיוחד שקבעו חז”ל, שעונש המות אפשרי רק כאשר הדיון המשפטי נפתח בוויכוח וחילוקי דעות בין הדיינים והעלאת סברא לזכות את הרוצח. אבל אם הדיון נפתח בהסכמה ראשונית של כולם שחייב מיתה – הרי הוא פטור ממנה.
מלחמת מצוה (לבעל התשב”ץ): מיד כשעמד למשפט פתחו כולם ואמרו חייב אתה – הוא פטור. ותראה דיוק לשונם, שלא אמרו סנהדרין ש’דנו’ לחובה אלא ש’פתחו’, שמורה על תחילת הדיבור.
נשאלה השאלה, מדוע שיש הסכמה ראשונית בקרב הדיינים לגביי הרוצח לחייב אותו, צריך לזכות אותו מאישום?
מדרש שמואל אבות ה,ט: הויכוח בין הצדדים והדעות ההפכיות בעיון הלימוד – הוא סיבת יציאת הדבר לאור והיוודע האמת … והחוקר עצמו אמר, שהספקות עשו את האנשים חכמים.
הנקודה בעלת משמעות היא העובדה שאין כל ויכוח במהלך הדיון, תגרום לכך שהדיינים לא יעמיקו לחקור את המקרה. שכן רק המחלוקת, הוויכוח והצפת חילוקי הדעות גורמת לבירור מעמיק של האמת.
זו אחת ממערכות ההגנה של התורה כנגד הכרעה חפוזה של עונש מוות. העובדה שהדיון נפתח בהכרזה נחרצת של כל הדיינים שהם אינם מוצאים כל לימוד זכות עליו – מעלה את החשש כי הוא לא יזכה למשפט הוגן ואולי חלילה אף “התאחדו להמית אותו”. הדבר מעיד שהם לא העמיקו להכיר את הנאשם העומד לפניהם. הם פשוט לא הצליחו לחדור לתוך הנפש המורכבת שלו.
אילו היו מביטים עליו כמו בן של הקב”ה – איך יתכן שלא חיפשו לימוד זכות עליו? הרי הנטייה הראשונה שלהם היתה אמורה לחפש זכות על מעשהו, שכן מעשה של רצח אינו יכול להיות טבעי עבור אדם שנברא “בצלם אלקים”. הרי זה ראיה שאותו בית דין אינו מסוגל למצוא את הטוב שבו, ובמילא אי אפשר ליישם בו את הפסק שלהם.
לפי זה מובן, שאפילו בשעה שיהודי עובר עבירה, חייב להיות איזה לימוד זכות עליו, כיון שרצונו האמיתי הוא הטבע הטוב שבו, הנשמה האלוקית שלו, שבטבעה נמשכת תמיד לעשיית טוב וחסד.
אנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול, וזהו הזמן ללמד זכות על כל יהודי ולהאמין שיגיע הזמן וישוב לכור מחצבתו מאחר והטוב האלוקי הוא המהות האמיתית והיסודית של עם ישראל. וכך גם מהשמיים יהיו מליצי יושר בעדינו לקראת השנה החדשה.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
