כך מדגיש משה רבינו בסוף ימיו: “כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו”.

ובכל זאת, כשמגיעים לפרשת “קדושים”, חשים פליאה גדולה. התורה מציגה סידרה שלימה של מצוות, שכולן נתפסות כנעלות מהיכולת האנושית. התורה דורשת כאן שליטה מוחלטת על הלב כשהוא פנוי לחלוטין מכל תחושה עצמית של אגו: “לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך”.

אין ספק כי קריאת הפסוקים מעלה את התחושה, כאילו הלב הוא מוצר גמיש, שניתן לשנות אותו לפי החלטה רצונית. ‘אל תשנא אדם שהרגיז אותך’, ‘אל תנקום בו’, ויתירה מכך – וזה הדבר המדהים באמת: ‘תאהב אותו’!.

והקורא תמה: האם אפשר לשלוט באהבה?! האם הלב הוא איבר שנתון להפעלה לפי החלטה?!

1. סידור רבינו הזקן: נכון לומר קודם התפילה [על פי כתבי האריז”ל]: הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך.

וכאן הבן שואל, האם ישנה דרך לניהול רגשות?! או כפי שמנסח הרמב”ן את התמיהה:

רמב”ן פרשתנו יט,יח: ואהבת לרעך כמוך – הפלגה [גוזמא]! כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו! ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולימד: חייך קודמים לחיי חבירך.

ובכל זאת, העובדה שהתורה דורשת שוב ושוב, בהקשרים רבים ושונים, את השליטה על הלב, מלמדת כי ליבו של אדם ברשותו. אכן ניתן ללמוד אהבה ולתרגל אהבה. אנו רוצים להציג דרך פשוטה, שניתנת להפעלה בכל רגע אשר יכולה לשנות לחלוטין את קשרי החברה שלנו.

א. פרשת “קדושים”, היא מהיחידות והמיוחדות שבין פרשיות התורה. הפרשה מעבירה מסרים חשובים שהם יסוד יסודותיה של התורה. כך מדגישה התורה מיד בפתח פרשתנו:

2. פתיחת פרשת קדושים: וידבר ה’ אל משה לאמר: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם: קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלקיכם.

הפתיחה הכוללת הזאת – “דבר אל כל עדת בני ישראל” – בעוד שהסגנון הרגיל בתורה הוא “דבר אל בני ישראל”, מעידה על חשיבות המסרים שייאמרו בפסוקים הבאים. רש”י מפרש:

רש”י: מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל [באסיפת כל ישראל], מפני שרוב גופי תלויים בה.

המפרשים מוסיפים הסבר עם פיסה הסטורית מעניינת: דרך הלימוד הרגילה של משה לישראל היתה כזאת: הוא היה שומע מצוה חדשה באוהל מועד ואז מעביר אותה בארבעה שלבים:

רש”י שמות לד,לב: כיצד סדר המשנה? משה היה לומד מפי הגבורה, [ואחר כך] נכנס אהרן ושנה לו משה את המצוה. עבר אהרן והתיישב לשמאל משה, ונכנסו בניו ושנה להם משה המצוה שוב. עבר אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, ונכנסו זקנים ושנה להם המצוה שוב. עברו זקנים והתיישבו לצדדיו ואז נכנסו כל העם ושנה להם משה המצוה בפעם הרביעית.

זאת היתה הדרך לשמר דברים בעידן שלפני מכשירי ההקלטה וצילומי הוידאו. משה היה חוזר על כל מצוה ארבע פעמים וכך מוודא את הקליטה העמוקה שלה בפי הציבור. אולם כאן, בפרשת קדושים, סדר הלימוד היה שונה לחלוטין: משה העביר את הפרשה הזאת לכתחילה ומיד באזני כל ישראל.

האלשיך מסביר כי המטרה בכך היתה חשובה: להורות שהפרשה הזאת שייכת לכולם. היות שהפרשה עומדת  לדרוש דרישות גבוהות אשר תובעות מהאדם רמה גבוהה של מודעות פנימית, לכן יהיה מי שיחשוב כי לא נאמרו דברים אלו אלא לצדיקים – לאהרן, בניו והזקנים. כדי לעקור את המחשבה הזאת מהשורש, פרשה זו נאמרה לכל ישראל בחדא מחתא.

מהי החשיבות המיוחדת של הפרשה הזאת? נתבונן כבר בציווי הפותח אותה (כפי שצוטט לעיל): “קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלקיכם“.

הציווי הזה, מצווה את עם ישראל בדבר מהותי, אשר מרים אותו גבוה מעל יתר בני האדם: להיות ‘קדוש’, ‘מובדל’, מהחיים הרגילים. יהודי מצווה לחיות את החיים הגשמיים לכל אורכם – אבל להיות גבוה מהם. להביט עליהם בצורה עדינה יותר, כמכשיר לדבר גבוה.

הרמב”ן כותב כאן מלים מיוחדות במינן:

רמב”ן ריש פרשתנו: בתורת כהנים ראיתי: ‘פרושים תהיו’ סתם [ולא רק כדברי רש”י כאן: פרושים מן העריות] … הפרישות הזאת היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראו ‘פרושים’. והענין: כי התורה אסרה עריות ומאכלים אסורים, אבל התירה ביאת איש באשתו ואכילת בשר ויין, ואם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו … ולהיות בסובאי יין וזוללי בשר למו … שלא הוזכר איסור זה בתורה, ויהיה נבל ברשות התורה … לפיכך ציוה בדבר כללי: שנהיה פרושים מן המותרות.

יהודי מצווה לחיות את החיים הגשמיים עם כל ההדר שבהם – עם חיי אישות, אכילת בשר ויין וחיי מסחר פוריים – אבל הוא צריך לעשות זאת בצורה עדינה, מקודשת. לזכור את המטרה מאחוריהם ולא להתמכר לחלק החומרי-בהמי שבהם.

וזה מסר רב משמעות: יהודי חי את החיים, אך בהיותו חלק מ”ממלכת כהנים”, הוא חי אותם בצורה אחרת, אצילית יותר.

עד כאן ההיבט הראשון של “קדושים תהיו”, אמנם למעשה הציווי הזה הוא הקדמה לכל הפרשה. חלק גדול מהפסוקים לאורך הפרשה, מצווים על דרישות נעלות וגבוהות, שאינן קיימות כלל בחוקי אומות העולם. רק השאיפה להיות “קדושים כמוני” – דומים לה’ – יכולה להצדיק רמת מוסריות כזו.

הכוונה היא, בין היתר, לסידרת המצוות החברתיות המובאת בפרשה. יש בה רשימה שלימה של מצוות “מתנות עניים” הדורשות מהאדם להתחלק ברווחיו עם העניים. יש בה דרישות לשמור על כבודו של החלש והנכה, “לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול”, וכמובן, יש בה את כל המצוות שאיתן פתחנו את השיעור – המדברות על ההתמודדות עם האיש השנוא והמרגיז:

3. לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה’.

התורה פונה אל הלב ומצווה אותו גם במצות לא תעשה וגם במצות עשה: ראשית, אסור לשנוא – ואף שמדובר באיש רע, שיש בהחלט מה “להוכיח” אותו ומה “לנקום ולנטור” לו. ולא זו בלבד, אלא שיש אף לאהוב אותו באופן חיובי ופעיל.

והשאלה נשאלת: כיצד הדבר אפשרי? גם אם אדם הוא אציל ואלטרואיסט ברמה כזאת שהוא מוכן למחול על מה שפגעו בו, אך כיצד יוכל לשלוט ברגשותיו בצורה מושלמת? כיצד ניתן למחוק את השנאה ולהמיר אותה באהבה ל(כל אדם, וכל שכן) למי שפגע בו?

ב. השאלה נשאלת במיוחד בימים אלו, ימי “ספירת העומר”, שבהם אנו אבלים על הסתלקות תלמידי רבי עקיבא, ש”לא נהגו כבוד זה בזה”.

רבי[1] עקיבא נולד לפני קרוב ל-2000 שנה (כחמשים שנה לפני החורבן השני, הוי אומר ג’ אלפים תש“פ, שנת 20 לספירה), במשך ארבעים שנה הוא היה רועה צאן פשוט, עד שהלך ליבנה ללמוד תורה. הסיפור ידוע (כתובות סב) איך למד תורה בהתמדה במשך 12 שנה ועוד 12 שנה, עד שחזר הביתה בראש קבוצה ענקית של 24 אלף תלמידים.

אולם האושר של רבי עקיבא נמשך מעט זמן. לפתע התחולל אסון נורא בין תלמידיו וכולם מתו בתוך תקופה קצרה, ש”בין פסח לעצרת”. הגורם למות היה מחלת “אסכרה” (המוכרת בימינו כ”דיפתריה”, כיום היא חלק מחבילת החיסון הניתנת לתינוקות משום הסיכון המדבק שלה).

יבמות סב: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר’ חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א”ר נחמן: אסכרה.

בראשית רבה סא,ג: שהיתה עיניהם צרה אלו באלו. פירוש יפה תואר שם: שלא היו רוצים להועיל זה לזה בלימוד.

לזכר חוסר הכבוד של התלמידים שהוביל אל האסון הנורא, אנו נוהגים בימים אלו במנהגי אבלות, והם תזכורת נוספת עבורנו אודות הצורך להוסיף באהבת ישראל ולהעניק כבוד הדדי.

[לשם הידע הכללי: הפוסקים מציינים כי התלמידים לא מתו במשך כל ימי התקופה שבין פסח לעצרת, אלא האסון נמשך 33 ימים בתוך התקופה. כאן ישנה מחלוקת ידועה (ראו שוע”ר סימן תצג), מתי בדיוק התחילו והסתיימו 33 הימים: הספרדים סוברים כמו השיטה, שהם החלו למות למחרת הפסח ופסקו מלמות ביום לג בעומר. ולכן דיני האבלות מסתיימים ביום זה. אולם האשכנזים נוקטים כמו הדעה השניה, שהם החלו למות בראש חודש אייר ופסקו מלמות ביום ג’ סיון,  ולכן ממשיכים בדיני האבלות גם אחרי ל”ג בעומר, עד ג’ בסיון.

מעניין לציין את אלו הכותבים כי האשכנזים מחמירים יותר בדיני האבלות – לא רק משום אסון תלמידי רבי עקיבא, אלא – גם מפני שבאופן היסטורי, ימים אלו היו ימי “דין וגבורות” ל”ע בקהילות אשכנז.

ג. מכל הסיבות שהוזכרו כאן, ישנם מפרשים הרוצים לצמצם את הדרישה – “ואהבת” – ולמקד אותה ברמה המעשית בלבד. התורה אינה מכוונת אל רגש הלב, משום שהוא אינו נתון לשליטת האדם, אלא פונה אל המעשה. האדם צריך לנהוג בחבירו במעשה בפועל, בדיוק כשם שהיה רוצה שינהגו בו.

4. רמב”ם הלכות אבל פי”ד: מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, לנחם אבלים, להוציא את המת, להכניס כלה, ללוות אורחים … ואע”פ שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו לך אחרים – תעשה אתה לאחיך בתורה ומצוות.

גם הרמב”ן ממקד את המצוה בכך שלא יקנא באדם אחר ויפרגן לו את שאנו מפרגנים לעצמנו:

רמב”ן שם: פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים, להטיבו בעושר, [אך לא יפרגן לו] חכמה וכיוצא בזה. ואף אם יהיה אוהבו בכל ויחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים ובכבוד ובדעת ובחכמה … אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה. ועל זה יצווה הכתוב, שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אלא ירצה ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו. ועל כן אמר ביהונתן ‘כי אהבת נפשו אהבו’ (שמואל א כ,יז) בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר [לדוד]: ‘ואתה תמלך על ישראל’.

אולם, תורת החסידות רואה את הדברים אחרת, וסוברת כי האדם יכול בהחלט להשפיע על רגש הלב שלו. רגשות הלב הן אינן גזירת גורל משמים, אלא תוצאה ותולדה מדברים אחרים, ולכן שליטה באותם גורמים – עשויה להשפיע ישירות על הרגש.

 

הרעיון הוא, שרגשות הן תוצאה מהתודעה של המוח. בעוד שנדמה במבט שטחי כי האהבה היא תוצר של הארה פתאומית שאינה נשלטת, סוג של חץ שנורה בלב האוהבים[2], הרי לאמיתו של דבר, הרגשות הן תוצר של הכרה כל שהיא שהגענו אליה במסגרת התודעה.

רבינו הזקן מבאר בפ”ג בתניא כי מבנה הנפש (ה’ספירות’) הוא, שחב”ד קודמים למידות והן מולידים ומייצרים את המידות. ולכן כצורת התודעה – צורת האהבה. אם פיתחנו הכרה במוח שאדם מסוים הוא קמצן, סביר להניח שנשנא אותו ואם הגענו להבנה הפוכה, שהוא דווקא פזרן – נאהב אותו.

במילים פשוטות, הכוונה היא לכך, שיש להתמקד במעלות של האדם שאיתו באים במגע. אם אדם מתרגל לומר מחמאה לבן/בת זוגו – הוא יחוש רגש חיובי כלפיו. אם הוא יתמיד לחשוב על התרומה של בן/בת זוגו לחייו, במקום לחשוב על הקשיים ביניהם – הוא יחוש רצון להעמיק הקשר.

ניתן, אגב, לבחון את הדברים בעזרת ניסוי במהלך השיעור. אפשר לעצור רגע את הדברים ולהזמין אדם לומר דבר טוב על אדם מוכר לו, ולראות שהוא חש באופן מיידי את התעצמות הקשר אליו.

וכשם שהשליטה בכח הדיבור, מובילה ליצירת רגשות חיוביים, כך המליצו גדולי ישראל למי שחש רגש כעס ושנאה למישהו, לשתוק ולא להרחיב בדיבור על כך.

5. התוועדויות הרבי מלובביץ’ תשמב א/325: אדם טוען לשם מה ההשתדלות בענין ואהבת לרעך כמוך, כשאינו מצליח לפעול על עצמו את הענין באמת? הנה ידועה קושיא דומה של הרב המגיד, כיצד אפשר לצוות על ‘ואהבת את ה’ אלקיך’ [כשהדבר אינו נתון לשליטתו]? התירוץ הוא, שהציווי הוא להתבונן בדברים המעוררים ומביאים את האהבה. וכך מבאר הצמח צדק בנוגע לציווי ‘ואל ירך לבבכם’, שהצווי הוא לא לחשוב אודות דברים המעוררים את הפחד ועל ידי זה יתבטל הפחד שבלב.

ספר המאמרים תרנ”ט עמודים ד-ה: כל דבר שכל וחכמה, שבא מן מקור השכל במדידה והגבלה … הנה כשבא בדיבור, אנו רואים בחוש שאז יתרחב השכל הרבה בהרחבה יתירה מכמו שהיה קודם [במחשבה בלבד] … בריבוי פרטים והסתעפות באין ערוך … וכשם שהוא בשכל, כן הוא במדות גם כן … שאנו רואים שהדיבור מוסיף אור באהבה, שעל ידי שמדבר בה, מאיר בו אור האהבה ביותר ומתפעל ביותר בנפשו באהבה וחיבה להדבר ההוא. וכמו כן במדת הגבורה והכעס, על ידי הדיבור, מתווסף התפעלות הכעס והרוגז ביותר. ולכן איתא בספר ראשית חכמה סגולה למדת הכעס, שבעת שכועס לא ידבר בעת ההיא … דכשאינו מדבר, שוככת התפעלות הכעס[3].

אם כן, קשת המצוות בפרשתנו מ”לא תשנא את אחיך בלבבך” עד “ואהבת לרעך כמוך”, כולן פונות אל המוח והפה (ולא ישירות אל הלב): עלינו להתמקד במעלות שיש באדם אחר, והרי בוודאי אפשר למצוא מעלות בכל אדם – והדבר יעורר באופן טבעי גם את רגש הלב[4].

ראוי להוסיף רעיון נפלא שראיתי באחד מספרי ימינו (הגות בפרשיות התורה, נחשוני). הוא טוען כי רשימת הפסוקים כאן וסדר הופעתם המדוייק, באה להשיב על השאלה הזו בדיוק: כיצד נוכל להגיע לניהול הרגשות, לסילוק השנאה ולהגברת האהבה? ולכן התורה מצווה כאן לעשות מעשים טובים עם השונא במקום לפגוע בו – וזה עצמו יעקור את השנאה ויגביר את האהבה.

כך סדר הפסוקים כאן: ‘לא תשנא את אחיך בלבבך’ –  אלא ‘הוכח תוכיח את עמיתך’. כלומר, אל תתרחק ממנו, אלא דווקא תאמר לו מה מפריע לך וכיצד הוא הכאיב לך, ובמילא תיעקר בכך השנאה. יתירה מכך: התורה ממשיכה ‘לא תקום ולא תטור את בני עמך’ – אלא דווקא תעזור לאדם השונא, ומתוך כך יהיה שלום ביניכם ותבואו לידי ‘ואהבת לרעך כמוך’.

לסיום: במבט רחב יותר, יש כאן בשורה חשובה הנוגעת לחיים בכלל. אנשים תופסים את החיים כגזירת גורל שנכפית עליהם על ידי גורמים עליונים וכאילו אין להם שליטה על כך. לפעמים אנשים שוקלים לפרק מסגרות נישואים, משום ש’הלכה לה האהבה’ והם עצמם אינם יודעים להסביר מדוע.

הבשורה של התורה כאן היא, שהחיים הם אינם גזירת גורל, אלא תלויים בגישה של האדם. האדם עומד במרכז העולם וביכולתו לשנות את חייו עם התנהלות נכונה. גם אהבה אפשר ללמוד ואפשר לתרגל, אם רק מוכנים לעשות את המאמץ ולהתמקד

[1] לפי תולדות תנאים ואמוראים, היימאן, ערך רבי עקיבא בן יוסף.

שבת שלום ומבורך

הרב יעקב סוסי