פרשתנו מספרת על חנוכת המשכן על ידי משה ואהרון שהתרחשה בא’ בניסן.
לאחר שבפרשת צו מסופר שבמשך שבעה ימים התחנכו ותירגלו הכהנים את עבודת המשכן, הגיע היום השמיני בו הקריבו קורבנות על המזבח, תוך ציפייה של בני ישראל לראות במעשה זה כפרה על חטא העגל.
בני אהרון נדב ואביהוא הקריבו ‘אש זרה’ דבר שלא היה רצוי כלפי ה’ ונענשו מיד במיתה בידי שמים, משה מגיע לאהרון ובניו ומצווה עליו לא לעסוק כרגע באבל המשפחתי אלא להמשיך את עבודת המשכן, אהרון ובניו הקריבו את הקרבנות כפי שנצטוו. בין הקרבנות היו ‘קודשי שעה’ – קרבנות שהוקרבו על-פי ציווי ה’ באותה שעה בלבד, ובנוסף גם ‘קודשי דורות’ – קרבנות שיש להקריבם גם בדורות הבאים כמו לדוג’ קורבן שהקריבו בראש חודש מידי חודש בחודשו.
כאן התעוררה שאלה כיצד לנהוג בקרבן החטאת שהוקרב לרגל ראש-חודש. דינו של קרבן חטאת הוא, שהכוהנים צריכים לאכול את בשרו בחצר אוהל מועד. אולם עכשיו היו הכוהנים שרויים באבל, קודם שנקברו המתים ולכן נאסר עליהם לאכול מבשר הקורבן. לכן החליטו הכוהנים לשרוף את שעיר החטאת על המזבח ולא אכלוהו.
כששמע זאת משה, קצף על בני אהרון: “מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש?!”. קודם לכן ציווה משה את הכוהנים, על-פי ציווי ה’, לאכול מקרבן המנחה, אף-על-פי שהיו באבל וקודם הקבורה. הוא ציפה אפוא שגם את קרבן החטאת יאכלו ולא ישרפוהו.
השיב אהרון למשה: “הן היום… ותקראנה אותי כאלה.. ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה’?!”. טענתו של אהרון הייתה, שאין ללמוד מהציווי המפורש של הקב”ה בעניין קרבן המנחה, שהוא ‘קודשי שעה’, על שעיר החטאת של ראש-חודש, שהוא ‘קודשי דורות’, לכן לא היה מקום לאכול במצב כזה את שעיר החטאת. הפרשה מסיימת: “וישמע משה, וייטב בעיניו” כלומר שהסכים לדעת אהרון ומפרש רש”י : “הודה ולא בוש לומר לא שמעתי”.
חילוקי הדעות בין משה לאהרון נבעו מההבדל שביניהם. המדרש אומר: “חסד זה אהרון… אמת זה משה”. תכונתה של האמת שאין בה שינויים, בכל זמן ובכל מקום נשארים באותה דרגה. לעומתה, מידת החסד מתחשבת בזולת ובמצבו, והיא מביאה בחשבון שיש מצבים עליונים יותר ותחתונים יותר.
לכן סבר משה שאין הבדל בין ‘קודשי שעה’ ל’קודשי דורות’, אם הקב”ה ציווה לאכול את ‘קודשי שעה’, יש לאכול גם-כן את ‘קודשי דורות’. אולם אהרון, שהיה “אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”, סבר שאי-אפשר לדרוש שאותה קדושה שקיימת ב’קודשי שעה’ תהיה גם ב’קודשי דורות’.
אולם לאחר שמשה שמע את דברי אהרון, נתקבלו על דעתו. אמנם במידת האמת אין שינויים, אבל גם מידת האמת יודעת שאמת מוחלטת קיימת רק אצל הקב”ה ואילו בבריאה האמת היא לעולם יחסית. כאשר אהרון הביא לפני משה את מגבלותיו של העולם ואת חוסר יכולתו להגיע לאמת השלימה, הסכים משה עם אהרון שגם הדברים כפי שמובנים על ידי הנבראים הוא בבחינת אמת.
מכאן ניתן ללמוד הוראה,
ראשית צריך לשמוע את הגורם למעשה מהצד השני כפי שעשה משה עם אהרון, רק אז ניתן להסיק מסקנה סופית על עניין מסוים. בנוסף שטועים בהערכת הדבר לפי הבנתנו צריכים להודות על האמת גם במחיר שלומר שטעינו כפי הנלמד ממשה. אמנם כבר נכתב ‘יקוב הדין את ההר’ (סנהדרין ו,ב) שפירושו יש לקיים את הדין בלא פשרות כמו מידתו של משה רבינו מידת האמת , אך צריך לדעת גם לשלב את מידת החסד (אהרון) במידה הנדרשת לפי העניין, אז יהיה בבחינת ‘והאמת והשלום אהבו’ שזה שילוב של שתי מידות אלו יחד בחיי היום יום.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
