השבוע קוראים שתי פרשיות, “תזריע מצורע”, שעוסקות ברובן המוחלט באותו נושא: נגע הצרעת, שעל פי דברי חז”ל, בא כעונש חמור על דיבורי לשון הרע.
הפרשה הראשונה מתארת את הדרך לזהות את נגע הצרעת ואילו הפרשה השניה עוסקת בשלב השני של והוא “ריפוי”, כלומר בדרך ההיטהרות מהצרעת.
תהליך ההופעה של הצרעת הוא מהרחוק אל הקרוב. הצרעת מופיעה בהתחלה על הבית. אחר כך היא מתקרבת יותר ומופיעה על הבגדים ואחר כך על גוף האדם עצמו.
אדם קם בבוקר ומגלה על קיר ביתו כתם אדום או ירוק עז. הוא צריך לקרוא לכהן שיבחן את הנגע, ובמידה וזהו נגע צרעת, הכהן סוגר את הבית למשך שבוע ימים. אחריו הוא בא לבדוק שוב, אם הכתם נחלש, קולפים אותו והבית טהור, אך אם הנגע נשאר כשהיה (ובוודאי אם פשה והתרחב) סוגרים את הבית לעוד שבעה ימים, ואם הנגע נשאר – עוקרים את הלבנים שעליהם הנגע ומכניסים במקומם אבנים חדשות וטחים בטיט. אם הנגע חוזר שוב – הבית כולו טמא וצריך נתיצה.
בשלב הבא, הנגע מופיע על הבגדים, בצורת כתם אדום או ירוק עז, ואם הכתם אינו חולף (ובוודאי אם מתפשט) – דין הבגד לשריפה.
בשלב האחרון, הנגע מופיע על האדם עצמו. אדם מגלה על גופו כתם לבן בגודל גרגר אפונה, הוא קורא לכהן לבדוק את הנגע והכהן בודק אם גם השערות בתוך הנגע הפכו להיות לבנות, וכן אם המראה הכללי של הנגע הוא שקוע בתוך העור – ואז האדם מוכרז כמצורע.
כעת מתחיל תהליך קשה ומשפיל, שבו האדם צריך לעזוב את ביתו ולצאת לבידוד מוחלט מחוץ למחנה. לאורך כל הדרך מביתו עד מקום הבידוד, הוא צריך להכריז על עצמו בקול: “טמא טמא”, ובמשך שבתו שם, הוא צריך לנהוג מנהגי אבלות, לא לגזור את שערו ולא להחליף את בגדיו.
אמר רבי יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו … אמר ריש לקיש: מאי דכתיב ‘זאת תהיה תורת המצורע‘ – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע [מצורע אותיות מוציא (שם) רע].
נשאלת השאלה, למה התורה מחמירה כל כך עם לשון הרע עד שהוא נושא איסורים רבים, וגם העונש עליו קשה ומשפיל בדמות הצרעת?
חז”ל מפרשים כי הצרעת היא ריאקציה (תגובה) גופנית להתדרדרות מוסרית של האדם. הגמרא מכירה רשימה של עבירות הגורמות להופעת צרעת, וראשונה להן היא הלשון הרע. שקשה מאוד בפגיעתה בזולת ולכן העונש כנגד זה חמור מאוד באותה מידה כדמות צרעת לאדם.
ערכין טו-טז: “אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע…”
הסבר נוסף של הדברים, מעניקות משמעות עמוקה לעוצמה של כח הדיבור. הלכות שמירת גוף ונפש: “אסור להוציא מפיו דבר פורענות על אדם מישראל … כי ברית כרותה לשפתים. וכן אין לאב ואם להפחיד את התינוק בדבר טמא, כגון לומר ‘חתול או כלב יקחוהו’, כי יש מזיקים שלהם שמות כשמות הטמאים ההם ויוכלו להזיק לתינוק בגופו או בנשמתו, שברית כרותה לשפתים. וכן בכל כיוצא באלו צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון“.
הדיבור נושא שני רבדים: הרובד הראשון שלו נכנס לאזני בני אדם, אך מעבר לכך, גלי הקול של הדיבור עומדים באוויר העולם ומחוללים רושם. ברגע שדברים יצאו מהפה ונאמרו באופן ממשי, הם מקיימים את המציאות הזאת באויר העולם. אחד הביטויים לכך הוא, שהדברים נשמעים לאזניהם של המקטרגים העליונים והם עלולים לעשות בכך שימוש רע על אותו אדם.
כאשר רוצים להועיל לאדם אחר, כדאי לדבר עליו דברים טובים וזה מביא את הטוב לידי גילוי ומקים אותו הלכה למעשה.
כשם שהדברים אמורים לגבי לשון הרע על אדם אחר, כך הם אמורים לגבי לשון הרע על עצמו. אסור לאדם לומר דברים גם בגנותו עצמו כיון שהוא מקים את המציאות הרעה הזאת בחלל העולם, ועלול לגרום לעצמו נזק.
ישנה מעלה גדולה בעת אמירת אותיות תורה בעת ההליכה ברחוב. וזאת משום שהדיבור משחרר אנרגיות טובות החוצה. העולם זקוק לטהרת האוויר. הטהרה היא על ידי אותיות התורה. כשנמצאים בחנות או הולכים ברחוב או ברכבת ואומרים אותיות תורה – מטהרים בזה את האוויר.
שבת שלום ומבורך
הרב יעקב סוסי
