בפרשתינו ה’ ציווה את משה לקחת את אהרן ואת כל שנים עשר הנשיאים, לעבור בין האוהלים ולספור את האנשים הגרים בהם. רש”י מבאר כי היה זה ביטוי חביבות לעם ישראל, שה’ מונה אותם ומתעסק איתם. כמו אדם המונה חפץ יקר וחשוב אצלו.

התורה מדגישה כי המנין לא היה כללי לכל העם. כל שבט נמנה לפרטיו, לכן התורה מציגה את סכום האנשים של כל שבט בפני עצמו. אחר כך עוברת לתאר את סדר החניה במדבר ומדגישה כי כל שבט חנה לבדו והיה לו דגל משלו שביטא את הייחודיות שלו.

סדר החניה במדבר היה מיוחד במינו: המשכן עמד באמצע, מסביבו חנו משפחות הלויים, ומסביבם חנו במעגל החיצוני כל עם ישראל. כל צד היה מכונה בשם “מחנה” וחנו בו שלושה שבטים. ביחד בכל ארבעת הצדדים – המחנות, חנו כל 12 השבטים עם הדגלים מעליהם.

נשאלת השאלה, מדוע אי אפשר להיות עם אחד, “עם ישראל”, ללא החלוקה של שבטים, מחנות ומשפחות?

רשב”ם א,ב: שאו את ראש כל עדת בני ישראל – לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת לצבא המלחמה … לכן ציוה הקב”ה בתחילת חודש זה למנותם.

אפשר לפרש בפשטות כי הדבר נעשה לשם היערכות צבאית למלחמת כיבוש הארץ.

לפי התכנית המקורית (שלפני חטא המרגלים), הם עמדו במחנות חודשים ספורים לפני הכניסה לארץ ולכן כל הספירה והחלוקה בפרשה נועדו להכין אותם כצבא בנוי ומגובש. זאת הסיבה שהתורה מבקשת למנות רק את הגברים מגיל 20 עד 60, שהם “כל יוצא צבא בישראל”.

אמנם, אף שהדברים מבארים את האמור בפרשתנו, אין הם מספקים הסבר פנימי יותר לעניין.

הקדמה לפרי עץ חיים: יש חילוקים בין אשכנזים ובין ספרדים, קטאלוניים ואיטליים וכיוצא בהם בסידורי התפלה … והיה אומר מורי [האר”י], שיש יב שערים ברקיע כנגד יב שבטים, וכל אחד עולה תפלתו דרך שער אחד, והם השערים הנזכרים בשלהי ספר יחזקאל מח,לא … ואמר שודאי לא היו השערים ודרכי השערים שוין וכל אחד משונה מחבירו … לכן כל אחד ראוי להחזיק כמנהג תפלתו, כי מי יודע אם הוא משבט ההוא ואין תפילתו עולה אלא ע”י שער ההוא.

כולם חיוניים לצורך קיומו של עם ישראל, עם ישראל צריך את כל סוגי האנשים, של ידענים ושל סוחרים, של אנשי תיאוריה ושל אנשי מעשה.

מחד, עשויה לעלות המחשבה כי כולם צריכים לעשות אותו הדבר: יהיה מי שיטען מצד אחד כי כולם צריכים ללמוד ויהיה מי שיטען מצד אחר כי כולם צריכים לשלב תורה עם דרך ארץ. מאידך, המסר של השבטיות הוא שאנחנו שונים זה מזה. כך בדיוק צריך להיות.

המצוה לשמר את השבטיות, היא קריאה לשמר את השונות בינינו. כלומר, את התכונות האישיות הייחודיות של כל אחד, כך עם ישראל מגיע לשלמות אמיתית של התורה עם דרך ארץ.

יתרה מכך: ההבדל בין השבטים אינו מסתכם רק בין גשמי לרוחני, אלא גם בתוך התחום הרוחני של עבודת ה’ היתה חלוקה. כך למשל, שבט יששכר סימל את הלמדנות המעמיקה ואילו שבט דן, המאסף לכל המחנות, סימל את העבודה התמימה, מתוך ביטול וצניעות. מי חשוב יותר ביניהם? שניהם הכי חשובים.

בהקשר לכך, כהכנה למתן תורה מביא המדרש יסוד חשוב: התורה ניתנה לכל השבטים במידה שווה, הן ללומדי התורה שבט יששכר, והן לבעלי עסקים שבט זבולון שעסק במסחר, כדי לומר שהיא שייכת לכולם. לא לתלמידי חכמים ולא לעמי ארצות, אלא כל יהודי יכול ללמוד תורה ולדבוק בה ובזה לא נחשב פחות מחברו.

אם כן, סמיכות ענין ה”מדבר” לחג השבועות- מתן תורה, באה להדגיש את השייכות של נתינת התורה לכלל ישראל.

חג שמח 🙂

הרב יעקב סוסי